הקטנוע הכתום היה אחד מסימני ההיכר הבולטים של ליאת זולטה, מנהלת חטיבת הביניים "פסגות" ביהוד. איתו היא נהגה להגיע מדי בוקר לבית הספר – עד הפציעה הקשה שעברה לפני תשעה חודשים.
בתחילת נובמבר נסעה זולטה לבקר את אביה. "נהגת שפנתה בצומת מסובים ולא האטה העיפה אותי מהנתיב", היא מספרת, "סבלתי מדימום מוחי, צלעות שבורות ורגל ימין הייתה מרוסקת. עברתי שמונה ניתוחים ותהליך שיקום מורכב". היא בילתה חודשים ארוכים בבית החולים השיקומי רעות בתל-אביב. "הגעתי לשם כשאני מרותקת לכיסא גלגלים ובסוף התהליך יצאתי הולכת, עצמאית", היא מספרת, "אני עדיין כאובה ולא כמו שהייתי, אבל ממשיכה לעבוד כדי שמצבי ישתפר".
לדבריה, "הקושי הגדול נבע מאי-הוודאות שהייתה לאחר הפציעה. בית הספר הוא הבייבי שלי, הבית שלי. לא ידענו מתי אני אחזור כי לאורך הדרך היו סיבוכים והייתי צריכה לעבור עוד ועוד ניתוחים ולחזור לשיקום כמה פעמים. לצד ההתמודדות האישית שלי עם הפציעה הייתי חייבת למצוא כוחות כדי לחזק את צוות בית הספר כדי שימשיך בעשייה".
זולטה הקפידה לשמור על קשר רציף עם המורים וההורים גם בתקופת השיקום, ואף הגיעה לבקר בבית הספר כשהיא על קביים. "היה לי חשוב להראות לתלמידים שאני בסדר", היא מספרת, "כשהגעתי, הייתה התרגשות גדולה. כמנהלת אני מאוד מחויבת – אל הצוות, התלמידים והקהילה. מצד אחד זה מקשה, כי לא יכולתי להתרכז רק בהחלמה שלי. מצד שני זה נותן מוטיבציה מאוד חזקה בשיקום כי יש סיבה לקום בבוקר ולעבוד קשה כדי שאוכל לחזור. בתהליך השיקום חוויתי רגעי חסד וגבורה מצד אנשי כוח העזר, הרופאים והמטפלים המהממים. הייתי בהכרת תודה על כך. הביחד בשיקום מאוד חשוב. והחברים במחלקה מסייעים המון אחד לשני".
ב-1 בספטמבר היא חוזרת סוף סוף לבית הספר. "זו הרגשה נפלאה", אומרת זולטה, "אני מאוד מתרגשת. נוצרו לא מעט אתגרים מקצועיים בגלל ההיעדרות הארוכה שלי, אבל אנחנו נתגבר על הכל. המסר הכי חשוב הוא שאסור לאבד תקווה".
