הם רעשי הרקע. כל כך מרעישים, במשך כל כך הרבה זמן, עד שהתחרשנו. ב-1999, סוף הקדנציה הראשונה של נתניהו, כתב עמוס עוז שהוא "גנרטור שטירטר מתחת לחלון", מה שנקרא היום באבולוציה רעשי רקע. ובמהלך חיינו עם נתניהו, כפי שהמדינה זה הוא, הפכה כל הממשלה שלו לגנרטור מתחת לחלון.
לצערנו, הגנרטור הצליח והטרטור הזה זכה בהוצאת המדינה ואנשיה מדעתם. זה לא שאנחנו רעשי הרקע, רעשי הרקע בשלטון. רעש רקע הם כל אותם מושלים שלא משנים ולא מחוקקים דבר ורק קוראים: הפצ"רית!!! היועמ"שית!!! בג"ץ, שקמה ברסלר, אהוד ברק, ועוד מהטנטרום המפורסם.
ומה הוא טנטרום (יודע כל הורה) אם לא רעש רקע שיכול להוביל גם את סופר-נני לחרפון סופי. רעשי הרקע הם 1,000, 2,000 ועשרות אלפי טוקבקיסטים, אנשים שאומרים "אנחנו המדינה עכשיו" (כשהם פורצים לשדה תימן). רעשי רקע זה טלי גוטליב עומדת מחוץ לבית ליד בצרחות על מעשי בית הדין הצבאי. רעשי רקע זה איתמר בן גביר מצייץ "שאו נשק" בשנה שבה הביטחון האישי ירד לשפל חסר תקדים.
ב-2002, כשהייתי חיילת בגבעתי באלי סיני, הגיע לביקור הרמטכ"ל בוגי יעלון, שפנה אלינו ושאל אם יש לנו משהו לשאול. ואני, כולה רב"ט, שאלתי כיצד בזמן ההתשה באינתיפאדה השנייה אפשר להוציא חיילים לקורסים? ומדוע ההטבה ללוחמים, ואוצ'ר לפסיכומטרי לאחר השחרור, בוטלה? הוא לא קרא לי רעש רקע, והבטיח לחזור עם תשובה. באותו שבוע חזרו אליי אלוף פיקוד הדרום ומח"ט צפונית. התעניינו באמת ושאלו שאלות. ההטבה חזרה.
האירוע הזה שינה את חיי. בדיעבד הבנתי את הכוח שיש ביכולת לשאול והערכתי עוד יותר את היכולת של גדולי המערכת להגיב. לא נופנפתי, הרגשתי בת קול ולא רעש רקע.
שנת הלימודים נפתחת. נפתחת זו מילה גדולה, הרי חצי מדינה לא יודעים איפה הם הולכים בכלל ללמוד. את ההתרגשות מהשנה החדשה אני קוברת עמוק בלב, יש לי זכות מוזרה שבחיים שלי שנת הלימודים תיפתח. אני רוצה להאמין שהמורים והגננת לא יראו את ילדיי כרעש רקע (והם אכן רעשניים), אלא שידריכו אותם ויענו על שאלותיהם.
יהיה מוזר לצפות בילדינו הולכים למסגרות, לטעת בהם את האמונה שהם יכולים לשנות את העולם. ככה אני גדלתי, ביכולת להאמין שאם קולנו יישמע יהיה מי שיקשיב. אבל המנהיגות אוטמת את אוזניה. מלחמה? למה מה קרה? עסקה? איזו? לימודים? שיראו יוטיוב. אנחנו כבר לא מנסים לדבר, נאלצים לשתוק ולצאת מדעתנו מול הטנטרום הבלתי נגמר.
