מלכתחילה העונה החדשה של 'האח הגדול' ברשת 13 משודרת בתנאים שלא היו כדוגמתם. זה בסדר: אסקפיזם הוא אפילו לא מותרות בימים כאלה. אלא שיש הבדל לא קטן בין בריחה מסוגננת מהמציאות לניתוק מכעיס. למרבה הצער, הפקת התוכנית נוטה מאוד לאופציה האחרונה, כפי שהדגים השידור ביום ראשון.
כן, בסופו של יום שבו כל המדינה התעוררה לאווירת מלחמה-על-מלא בצפון, התוכנית התנהלה כרגיל: המגישים פתחו עם תזכורת מיובשת למספר הימים שחלפו מאז תחילת המלחמה ואפילו לא טרחו להזכיר את המצב החריג בצפון, זה שנמצא תחת אש בלי הפסקה מאז 8 באוקטובר. מאות טילים נורו לאזור, כטב"מים שוגרו וגם חייל נהרג משברי מיירט, אבל בנווה אילן עדיין הסתפקו בדברי הפתיחה המינימליים. ואם זה לא מספיק, במהלך השידור החי שוגרה רקטה לאזור ראשון-לציון והעסקים (וצריך לזכור: 'האח הגדול' היא חתיכת עסק), נמשכו כרגיל.
אבל מה שהכי חמור הוא ש'האח הגדול' היא תוכנית שמתיימרת להיות מיקרוקוסמוס ישראלי וכושלת בכך לחלוטין, בגלל המאמץ הכביר להדחיק את מה שמעסיק אותנו כבר תכף שנה. שורות ההזדהות בראשית כל שידור לא מחליקות את הכאב - הן מבזות אותו. חוקי הפורמט הנוקשים אינם תירוץ: במקום שהתוכי יחפור על ההתפתחות האחרונה במלחמת מאה הימים של אמילי ופרידה, אולי היה כדאי להתרכז בשיחות של מלאני ועידן (שכבר הודח) על הימים הקשים בעזה; אולי במקום שמיכל תשייף ציפורניים ותמציא כינויים להדר - יתכבדו ברשת 13 ויבקשו מההפקה הבינלאומית רשות להראות להם את ההספד קורע הלב של לרה מטודי, שהשתתפה בעונה שעברה וקברה השבוע את בנה אחרי שנפל כגיבור בעזה.
הנקודה היא שכשמדובר בתוכנית שמצולמת 24/7, משודרת ארבע פעמים בשבוע (כל פרק נמשך כשעתיים ברוטו) ואמורה לבטא את רחשי העם, לא ניתן להשלים עם הנוכחות האפסית של המלחמה. כמי שמודה לכל האלים והאלות האפשריים על כך שהנזק הכי נורא שנגרם למשפחתי הוא בת דודה אהובה שנפגעה בנפשה כשנסה על חייה מאתר המסיבה ברעים, הפחד שנתרגל לכל מה שעדיין מתרחש הוא מוחשי ובלתי נסבל. דווקא 'האח הגדול', תוכנית שהייחוד שלה היא שלא רוקדים, שרים או מבשלים בה, יכולה וצריכה לעשות הרבה יותר כדי שזה לא יקרה.
