בשנת 2008 חיפשתי דירה לרכישה בדרום תל־אביב. באותה שנה חגגתי 30 והייתי בשנת הלימודים האחרונה שלי ללימודי קולנוע בסם שפיגל. במדרחוב נווה שאנן פגשתי מתווך שהסתובב עם יונת מחמד, ולקח אותי לראות דירה לא רחוק מהתחנה המרכזית של תל־אביב, בבניין ברחוב ראש פינה 26. ראיתי את הבניין הזה בכל פעם שירדתי ממונית השירות מירושלים, בנקודה הראשונה של הכניסה לתל־אביב, כדי להימנע מלהגיע לתחנה המרכזית. בניין ישן שראו מבעד למה שחולל בו הזמן כמה יפה הוא היה בצעירותו. מבנה מעוגל בסגנון הבינלאומי שנבנה ב־1935, מרפסות מקומרות, באוהאוס מוזנח לתפארת. הבניין היה במצב נורא ובכל זאת ראיתי בו אפשרות של הגשמת חלום. וכצעיר עם הרבה פנטזיות חלמתי שאולי יום אחד הוא יחזור למה שהיה.
גבעת מרקו, האזור הקטן שיזם מרקו שלוש, על רכס הכורכר, לא הייתה חלק מתל־אביב בזמן הקמת השכונה, אבל תל־אביב התפתחה והתרחבה לכל הכיוונים, והשכונה המוזנחת הזו לא רחוקה מלב העיר היוקרתי. כשההורים שלי הגיעו בפעם הראשונה לראות את הדירה, הם היו המומים: בניין סדוק כולו, בלי דלת כניסה, בורות פעורים בחדר המדרגות, דיקטים מונחים במקום מרצפות, זוהמה בכל מקום. הדירה עצמה הייתה מחולקת לשלושה חדרונים, שגרו בהם כ־15 איש - משפחה פיליפינית וקבוצת אריתריאים. הזכרתי להם שב־1944 סבא וסבתא שלי גרו בדירה דומה לזו, לא רחוק מכאן, עם שתי משפחות נוספות ברחוב העלייה, החוצץ בין נווה שאנן לפלורנטין. שלוש המשפחות חלקו מטבח אחד וחדר שירותים אחד. אבא שלי ואחיו נולדו שם. סבא וסבתא אפילו התחתנו על גג ברחוב רחוב ידידיה פרנקל בשכונת פלורנטין. בשנות ה־50 של המאה ה־20 הם עזבו את השכונה לרחוב ארלוזורוב. כל דרום תל־אביבי שהצליח בחיים עזב לצפון העיר. אבל אני - אני חזרתי לדרום. למרות המחאות- העסקה התבצעה. הדירה שלי.
התקווה: שימור
את הסדקים בבניין קיבלתי כמעין מצב דרום תל־אביבי טיפוסי, סדקים שכל אחד מהם צעק "הזנחה". היה ברור לי ששיפוץ ושימור הבניין הם כרטיס היציאה שלו ממצבו הסדוק והמתפורר, והתחלתי לעבוד. השנה הייתה 2010, קצת אחרי שקניתי את הדירה התחלתי להניע את תהליך השימור של המבנה. פגישות עם נציגי מחלקת השימור בעירייה, יצירת תיק התיעוד המקדים של הבניין, ובמקביל פגישות עם איגוד בעלי הדירות, רובם יורשים של בעלי הדירות המקוריים. מושג השימור אוצר בתוכו פרדוקס: השימור מנסה להנציח את העבר ולתחזק את הזיכרון, אבל התהליך עצמו כולל מחיקה של עקבות העבר שנטבעו בבניין, ושינוי המרקם החברתי המקומי לטובת בעלי הון חדשים שייכנסו לדירות היקרות. מצחיק אותי תמיד שמתייחסים אליי כאל נדל"ניסט. היום כל בעלים של דירה מרגיש כמו מיליונר על הנייר. עד היום שוררים יחסי אמון מעורערים בין ה"משקיעים", שאני נתפס כאחד מהם - למרות שאני היחיד מששת הבעלים שגר בבניין - לבין היורשים, שחלקם נולדו במבנה. בני בשקין, שהסב את הדירה בקומת הקרקע למפעל נעליים עוד בשנות ה־70, היה שואל - כמו אבא שלי - כל כמה שבועות: "נו, מתקדם משוּ עם הבניין". בכל פעם נתתי להם אותה תשובה: "מתקדמים, תמיד מתקדמים". בני נפטר ב־2015 בגיל 82, ואבא שלי נפטר ב־2018 בגיל 72. שניהם לא יזכו לראות את הבניין המשופץ.
איך משיגים כסף לשיפוץ? פה יש טריק נחמד בחסות המדינה. נדל"ן פירושו נכס "דלא ניידי", כלומר - נכס לא נייד, אבל את זכויות האוויר של מבנים לשימור בתל-אביב אפשר לנייד, ובכספי הניוד לממן את עלויות השימור. לבניינים של 2-3 קומות יש זכות להוסיף עוד קומות ואת הזכות הזו אפשר לנייד למקום אחר. שיטת הניוד הזו מאפשרת שימור מבנים בהגבלות מחמירות בעיר. רק לאחרונה גיליתי, שניוד זכויות של מבנים לשימור הוא בכלל לא פטנט ישראלי, אלא יבוא של עיריית תל-אביב מאמריקה. את הזכויות של הבניין שלנו, "בית קלמרו", מכרנו לחברת המלונות ישרוטל. הם ניידו את הזכויות לבית השקם, מבנה מנדטורי נטוש מול תיאטרון נגה בשדרות ירושלים ביפו. עם הזכויות של הבניין שלנו הם יבנו לפחות עוד עשרה חדרים "יוקרתיים" במלון שיקימו שם.
x x x
כמה שנים חי בניין? הקונסטרוקטור של הבניין, המומחה לשימור, אמר לי שהמלח שמגיע מהים פוגע בבניינים בתל־אביב וגורם לפיחמוּת (קרבונציה) של הבטון ולחלודה במוטות הברזל. הבניין עלול לאבד את יציבותו בתוך פחות מ־30 שנה. לדבריו, אורך החיים של בניין שנבנה לפני שנות ה־80 בתל־אביב הוא 50 שנה. היורשים של הבניין שלנו המשיכו לקוות כל השנים, גם בתהליך השימור, שהבניין פשוט יתמוטט ושנוכל לבנות במקומו בניין חדש. הבניין לא התמוטט והוא מחזיק מעמד על כרעי תרנגולת כבר קרוב ל־90 שנה. אבל כשהתחלתי לבדוק התברר לי לתדהמתי שלא הרבה זמן אחרי שהוא נבנה הוא כבר היה מסוכן. במכתב הראשון לדיירים ולעירייה משנת 1939, מתריע אדריכל הבניין, אריה כהן בן ה־32, כי הבניין שנבנה ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1935 מסוכן וכי סדק שהתחיל להתבקע יכול להתרחב ולהוות סכנה לחיים בבניין. באותו מכתב הוא נותן דוח מלא על מה שיש לבצע ומתריע לא להזניח "כפי שהזנחתם עד כה", לטובת הבעלים, הבניין והחיים בו. למרות האזהרות החריפות והפירוט המלא - דבר לא נעשה.
מחלקת מבנים מסוכנים, או המחלקה טכנית של העירייה, כפי שנקראה בזמנו, החזירה תשובה לאדריכל ובו היא מחזקת את דבריו ומציינת שהעבודה המקורית על הבניין הייתה באיכות ירודה, אך משום מה לא אוכפת את שיש לבצע. והסכנה לקריסה? לאורך השנים, למרות הבדיקות שנעשו, לא תוקנו הליקויים. וכך לאורך 80 שנה עיריית תל־אביב מתריעה ומזהירה במסכת אינסופית של מכתבים שמצאתי בארכיון העירייה. 80 שנה של אזהרות על המבנה המסוכן, הסכנה לחיי אדם, איומים בקנסות ואולטימטומים. העירייה מעניקה ימים ספורים, שבועות, חודשים איומים אינסופיים על כך שמותר לה לבצע את התיקונים, ולחייב את הבעלים - אך לאורך השנים לא קורה דבר. הסדק הולך ומתרחב, הבניין הולך ומתפורר, הסכנה רק גדלה, והעירייה? מאיימת ומתריעה. כשאני רכשתי את הדירה בבניין, היה כבר צו מבנה מסוכן מדרגה נמוכה. אנשים שבאו לבקר אותי בדירה המטויחת והנעימה מבפנים, לא הצלחו לגשר על הפער בין הבניין הסדוק כולו, לבין הדירה, ותהו אם לא מפחיד לחיות בבניין כה "פריך" שנראה מט לנפול. בהחלט מפחיד, הייתי משיב, אבל מתרגלים.
מהו הסדק המקורי?
במקביל כאמור, הנעתי את התהליך שבסופו, אני מקווה, נזכה לבניין בטוח ויפה, כמו שהיה ב־1935 כשהקבלן מסר את המפתחות לבעלי הבתים המרוגשים. אחרי שהתחיל השימור נאלצנו בכל כמה חודשים להתייצב בבית המשפט ולהסביר כי אנו נמצאים בליבו של תהליך השימור וכי הבניין ישוקם כולו, ואחת הפעולות המרכזיות הייתה להביא להכרה של העירייה בחלקה בנכס ובאחריות על מצבו. עם ההכרה של העירייה באחריותה היא הזדרזה להוציא צו מבנה מסוכן חמור וצו פינוי לדיירים. אנחנו חיים במדינה שבה רק הפחד מאחריות אישית מניע תהליכים. רק ביוני 2023 הבניין פונה מדייריו בהתראה של 30 יום. והתהליך החל. ואני? החלטתי להפוך את הסיפור למיצב אמנותי. להציג את סיפורו של הסדק הפיזי שמספר סיפור על סדק חברתי ועל בירוקרטיה שלא יודעת להתמודד עם הזנחה. התלבטתי אם להציג את מאות המכתבים בין העירייה לדיירים, אך החלטתי להציג את המכתב הראשון כמעין יריית פתיחה למסכת הבירוקרטית, ומהצד השני להציג את המודל של הבניין כפי שהיה מצבו ברגע הפינוי - סדוק כולו. בתהליך העבודה ניסיתי להבין מבין הסדקים הרבים, מהו הסדק הראשון ואיפה התחיל הכל, אך התברר שזה בלתי אפשרי.
בתהליך ההתגבשות של הפרויקט האמנותי, לצד תהליך השימור, זוקק סיפורו של הסדק ב"בית קלמרו". זיכרונות אישיים ומשפחתיים נמהלו בשאלות על אודות הסדר הכלכלי והחברתי בעיר. סיפורו של הסדק העלה גם שאלות על מושג הבית ועל שימור מבנים בשכונת נווה שאנן, שהיא פריפריה חברתית, המתקיימת במקביל ל"עיר הלבנה" של תל־אביב. לקח עשר שנים בערך לגבש את הדיירים כקבוצה מאוגדת. זה מצב מאוד מורכב שבו דיירים לוקחים מעין הימור כלכלי בתקווה שהתמריצים של מנגנוני השימור יספיקו לכלל השיפוץ. במקרה שלנו הם לא הספיקו ועדיין אנחנו יוצאים נשכרים לדעתי. אבל יש דיירים במצב כלכלי שברירי שנאלצים להתחייב על הוצאות לא ידועות מראש. ואלו סכומים גבוהים. מצד שני, הבניין כל כך מוזנח שזה גם לא צריך להיות חוקי לחיות בו במצב הזה. אחרי מאות המכתבים שנשלחו, האיומים, האזהרות והאולטימטומים רק תוכנית השימור הצליחה להציל את הבניין. תהליך השימור החל בסוף ספטמבר 2023 והתעכב מאוד מאז פרצה המלחמה באוקטובר, אבל אנחנו אופטימיים. קורות יחוזקו, טיח חדש יימרח, עצים ייכרתו, מרצפות הטראצו שהצבעוניות שלהם לא אופנתית ייעקרו, ציורי הקיר המקוריים יטויחו ויצוירו מחדש ודיירים חדשים ייכנסו. לדברי אדריכלית השימור, כשרואים את הבניין גמור ומשומר, שוכחים את התהליך הכואב, "כמו בלידה". "בית קלמרו" זכה מעצם ההכרה שלו בשימור, בהזדמנות שנייה, אבל בשכונה ישנם מאות בניינים, עם ערכים אדריכליים של הסגנונות ההיסטוריים של תל־אביב של תחילת המאה ה־20 שנהרסים אחד־אחד לטובת בניינים גנריים, באיכות ירודה כי לא זכו בסטטוס הנדיר של מבנים לשימור. מי יציל אותם?
המיצג של עברי באומגרטן, "הסדק", עלתה השנה באוצרות סברינה צגלה בבית ליבלינג, בית לעירוניות, לאדריכלות ולשימור בתל־אביב, ואנו מציגים כאן את התמונות מתוכה.
