קוראים לי רייצ'ל ואני אמא של הירש גולדברג-פולין.
הירש הוא אחד מ-108 החטופים בעזה.
הירש אובססיבי לגיאוגרפיה. אטלסים, מפות, גלובוסים ומגזינים של נשיונל ג'יאוגרפיק. יש לו שתי אחיות קטנות. להירש יש זיכרון צילומי. הוא תמיד קם לעזור לי אם הוא רואה אותי עושה משהו בבית: שוטפת כלים, עורכת שולחן, מגיעה עם הרבה קניות או מקפלת כביסה. להירש יש את חוש ההומור הפיקח ביותר מכל מי שאני מכירה (למעט אולי אביו).
הירש הוא הבן היחיד שלי. ובגלל שהוא הילד הראשון שלי, הוא שינה את מי שאני בעולם. לפני הירש הייתי "אישה", "בת זוג", "בת" ו"חברה". אבל זה הירש ששינה את הזהות שלי לנצח ל"אמא". והקיום בעולם כ"אמא" הוא אחר.
1 צפייה בגלריה
רייצ'ל ובעלה ג'ון בוועידה הדמוקרטית בשיקגו בשבוע שעבר, על רקע תמונתו של הירש
(צילום: רויטרס)
כשאני חושבת על הירש הגרון שלי מתחיל להיסגר והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. אני מתגעגעת אליו כל כך שהעצמות שלי כואבות. הכל כואב. הנשמה שלי צולעת כדי לעבור את הימים והלילות הארוכים. אנשים שואלים אותי מתוך אכפתיות או דאגה, "מה שלומך?" אבל זו השאלה האלימה ביותר שנשאלתי במהלך 329 הימים האחרונים. אין לי מילים בשום שפה לתאר את שלומי. מרוסקת, לא מתפקדת, מרוטשת, הפוכה, מופרת, מקוטעת, מעוותת, חסרת שמחה, טובעת... תמיד, תמיד טובעת. לאן נעלם האוויר?
נראה שאני מתחזה מוצלחת כי אנשים כל הזמן אומרים לי שאני חזקה. חזקה? איזו בדיחה. אבל יש לי ברירה? אני פוקחת את העיניים שלי כל בוקר, ואומרת "מודה אני" פעמיים. קודם כל על עצמי. ואז על הירש. כי אני לא יודעת אם הוא יכול להגיד את זה איפה שהוא נמצא עכשיו. ואז אני שמה את התחפושת הכבדה והמסורבלת הזאת של אמא בשנות ה-50 לחייה, ואני רצה הכי מהר והכי רחוק שאני יכולה כדי לנסות להציל את הירש וכל החטופים.
מאז הצהריים של 7 באוקטובר ועד לרגע זה, בעלי ג'ון ואני עובדים, רצים ונלחמים במאבק חיינו כדי להציל את בננו היחיד לפני שיהיה מאוחר מדי. אין ימי חופש. גם בשבת, אפילו שאני שומרת שבת, המוח שלי תמיד דוהר ורועש עובד. אין רגע של רוגע. בכלל. שלווה... מה זה?
השבת הכי מייסרת. כשאני אומרת את המילים “רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה” אני מתחננת בפני ה' שירעיף עליי חמלה... כבר ישבתי בעמק הזה כל כך הרבה זמן. כשאנחנו אומרים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים” אני עוצמת עיניים וחולמת שהירש והחטופים חוזרים אלינו. בערבי שישי, אחרי קידוש ולפני נטילת ידיים, אני יוצאת למרפסת ומרימה את הידיים שלי באוויר, עם הפנים דרומה, לכיוון עזה, ואני צועקת "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
ואז אני צורחת הכי חזק שאני יכולה "בוא הביתה הירש!"
זו זעקה של אמא במצוקה.
אני חייבת עזרה.
כל המדינה שלנו חייבת עזרה. יש אנשים שחושבים שיש 108 חטופים. אבל האמת היא שיש יותר מתשעה מיליון. כאילו כולנו נחטפנו מחיינו, תקועים במסטיק הדביק הזה של טראומה מעורפלת, ואיננו מסוגלים להתקדם. אני שומעת כל יום, מאנשים שונים מכל הארץ - ביניהם גם 70 אלף מפונים מהצפון שנואשים רק לחזור הביתה - כיצד הם נשארו שבורים ולא מסוגלים להתאושש עד שנחזיר את אהובינו החטופים הביתה. אני שומעת את זה מחברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית, כי למרות שיש ניסיונות לומר אחרת, הרצון להציל אנשים שנגנבו הוא אינו עניין פוליטי. הוא עניין אנושי.
המדינה הזו מיוחדת. למרות שלא כולנו מסכימים, אנחנו עדיין עושים מאמצים רבים אחד עבור השני. זו הסיבה שבחרנו לעלות לישראל כשהירש היה בכיתה ב'. אבל כמדינה, אנחנו נמצאים כעת בפרשת דרכים. האם אנחנו רוצים להמשיך עם האתוס, האידיאולוגיה והרוח שעליהם אנו טוענים שהמדינה הוקמה? או שאנחנו בוחרים שלא להיות עוד שונים וקדושים? זו בחירה שאחרי שנקבל אותה אין דרך חזרה. הבחירה תגדיר אותנו לנצח קדימה.
לפני כמה שבועות עמדתי ברמזור בירושלים ואדם בשם נתנאל עבר ליד החלון שלי. הוא אסף צדקה לארגון. הבאתי לו וביקשתי שיתפלל עבור הירש. "הירש?!" הוא שאג, "אני מכיר אותו! קחי את זה!" ונתן לי ספר של הרב ארוש. הוא אמר: "את חייבת לומר את התפילה הזו עבור הירש! הוא חוזר הביתה!" הרמזור התחלף לירוק ואני נסעתי. חשבתי שזו תהיה תפילה מיוחדת להחזרת ילדים, אבל היא נקראת "תפילה לעם ישראל".
המסר של תפילה זו, המלאה בשאיפות ואיחולים, יכול לדבר לכולנו... גם אם אינכם מתחברים לתפילה, אולי המילים האלה ידברו אליכם בזמן שכולנו מנסים להציץ קדימה לעבר זמן שבו נוכל להתאושש ולקום שוב, שמתי כאן את הפסקה האחרונה של התפילה. תראו אם תוכלו לומר זאת עבור המדינה היפה, אך השבורה, שלנו. נסו לומר זאת עבורי, עבור בננו ובנכם: הירש.
"ריבונו של עולם, תן בליבי אהבת ישראל אמיתית לאהוב כל יהודי כמו שאני אוהב את עצמי וכמו שאני אוהב את הבן שלי ממש. רחם עליי וזכני שלא יהיה אצלי שום הבדל בן צרתי האישית לבין צרה של יהודי אחר, ושלא יהיה אצלי שום הבדל בין האהבה שאני אוהב את בני לבין אהבה שאני אוהב כל יהודי וגם את הפחות ביותר, ושאשמח בהצלחה של כל יהודי כמו שאני שמח בהצלחה של הילדים שלי, ושאתפלל על כל יהודי ועל כלל ישראל כמו שאני רוצה שיתפללו על הילדים שלי".
