בשבת 7 באוקטובר בצהריים נקראתי למילואים בצו 8. בתוך כל ההלם, הדבר הראשון שחשבתי עליו היו התלמידים שלי מבית הספר בשער הנגב, בית הספר של יישובי העוטף, שאותם פגשתי לראשונה רק חודש קודם, כסטודנטית בסמינר הקיבוצים בתחילת שנת הסטאז'.
יותר מחצי שנה שירתי במילואים, כשבמקביל ניסיתי ככל האפשר לשמר שגרה של מפגשים בזום עבור התלמידים שלי שחוו חוויה כל כך קשה. את החופשות הקצרות הקדשתי לביקורים אצלם במלונות ובמקומות הפינוי בכל רחבי הארץ. לצד שגרת המילואים, מה שעמד לנגד עיניי היה להישאר זמינה לתלמידים, להיות דמות משמעותית וקבועה בשנה כל כך מורכבת.
השנה לראשונה אכנס למערכת החינוך כמורה וכמחנכת מן המניין, הפעם לתיכון שבו למדתי בעצמי בקריית גת. לאחר ארבע שנים בהן קיבלתי כלים וחוסן להתמודד עם מצבים מורכבים, אני מתרגשת וגאה על ההזדמנות שיש לי דווקא עכשיו, בתקופה כל כך מאתגרת במציאות הנוכחית בישראל, לחנך את בני הנוער, אלה שעוד מעט ילכו לצבא ויהיו העתיד של המדינה, ולהיות עבורם אי של יציבות, אוזן קשבת, דמות שאפשר לשתף אותה ולהתייעץ איתה.
כששואלים אותי: למה חינוך עכשיו? או כשמעירים לי בציניות "את יכולה לעשות משהו יותר טוב", התשובה שלי די ברורה - חינוך עבורי הוא קודש הקודשים, והשנה הזאת הוכיחה לי יותר מכל עד כמה התפקיד הזה משמעותי ועד כמה הוא משפיע.
אני זוכרת היטב ולטובה את המורים המשמעותיים שהיו לי, ורואה סביבי עד כמה מורים שעושים את העבודה מכל הלב הם דמויות כל כך משמעותיות עבור התלמידים. מבחינתי, להיות הדמות הזאת עבור מישהו אחר – זו זכות ענקית.
