על התוהו ובוהו במשפט. מעשי שר המשפטים חידה בעיניי. שיטת הבכירות (סניוריטי) בנשיאות בית המשפט העליון פועלת מקום המדינה. היא אינה מושלמת, אך יתרונותיה עולים לאין שיעור על חסרונותיה.
סיפור אישי: כשעמדה מרים נאור המנוחה להתמנות לנשיאות, הציעו לי עמיתים להציג מועמדות. בלי להסס לרגע דחיתי זאת, כדי למנוע מדנים ויד איש ברעהו והתחנפות לפוליטיקאים. מכבד אני את השופט יוסף אלרון ואת תרומתו המקצועית רבת השנים למערכת המשפט, אבל מה בצע במינוי לשנה אחת? השופט עוזי פוגלמן ויתר על מינוי כזה - שאין בו אלא שבירת הסניוריטי ואין בו כל תועלת למערכת, אם לא להיפך, והוא יהא נגוע בפוליטיזציה שתפגע גם בשופט אלרון עצמו. ומה רע בשופט עמית, ותיק ורב זכויות שנותרו לו ארבע שנים?
גם השיטה המסובכת שהוצעה לגבי מועמדויות לבית המשפט משמעה שוב פוליטיזציה מובהקת ושחיקת האיכות, והיא מוצעת מהיעדר כוח לשר במבנה החוקי הקיים. ושוב, סכסוכים מיותרים בחברה מדממת, וסכנה למערכת המשפט להיות כצאן אשר אין לו רועה.
אלוף דוד עברי, איש רב-פעלים, אב שכול, בן מעל 90, שעבדתי עימו שנים, כתב עתה: "כזו תחושת חוסר אונים לא חשתי בחיים". גם אני. ומדוע לא לקבל את הצעת הנשיא בעניין יום הזיכרון לטבח הנורא ולמנוע את הפילוג גם בנושא המקודש הזה?
על הייאוש. פסק דין שכתבתי בשעתו בנושא גיוס חרדים נפתח במלה "ייאוש". אפשר - במחנק גדול בגרון - להחיל מלה קשה זו גם על התמונה המשטרית שלנגד עינינו, וכדברי השיר "כמו אין מלחמה בעולם". להר הבית יש להתייחס בשיא הרגישות, ולא כמנהגו התכוף של השר בן גביר. אני כותב דווקא כמי שכיועץ משפטי לממשלה נאבק נגד הגברת ההשתלטות של הווקף ורמיסת קודשינו. הלא ברור כשמש בצהריים שהביקורים המתוקשרים, ובמיוחד ההצהרות הנלוות אליהם, מזיקים לישראל. אכן, גם כשופט הצטרפתי לשאלה כיצד יינתן תוקף להכרזת מוטה גור בתשכ"ז "הר הבית בידינו". אך גם אם נעשו שגיאות שיש לתקנן - ככה? ברגל גסה ומסוכנת, ועוד בעת מלחמה?
ועוד בן גביר. נדהמתי לראות שמפלגת "עוצמה יהודית" פירסמה מודעה על עמוד שלם (האם ממימון מפלגות על ידי הציבור?) בקריאה לפיטורי ראש השב"כ, עובד ציבור, על רקע עסקת החטופים, ששחרורם כאוויר לנשימה, ומי שמוביל בה בכל מקרה הוא הדרג המדיני שראש השב"כ כפוף אליו ומקומה של הביקורת כלפיו בקבינט. איני זוכר תקדים למודעה רעה כזאת - נגד עובד ציבור שאין בידו להגיב. והגינות איה?
לגבי רפ"ק סויסה - מקדמת דנא נהוג שמי שנגדו כתב אישום לא יקודם עד תום המשפט. את המשפט צריך לסיים מהר ככל האפשר, אך לירוק על נוהג הגיוני וליצור תקדים רע? התוצאה המצטברת: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". והשכל הישר - איהו?
וברכה חמה למשוחרר פרחאן אלקאדי וכל העוסקים בשחרורו. על נשים במשפט. השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז, ביסודה אשת אקדמיה בולטת, כתבה עתה את הספר "תקדימיות: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי". הספר הוא מקבץ תמציות מרתקות של פסקי דין בנושא המגדרי מקום המדינה. בימי חלדי ראיתי מהפכה מבורכת בתחום זה. שלשלת הזהב של פסקי הדין, שכותרותיהם בספר מושכות לב, היא עדות לתרומת בית המשפט.
סיפור אישי: כשביקשה אליס מילר להגיע לקורס טיס, ניסיתי, כיועץ משפטי למערכת הביטחון, לשכנע את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לקבל את העתירה. נימקתי גם ב"רוח העידן". אך מפקד חיל האוויר התנגד מאד, ורבין קיבל את עמדתו. בית המשפט, עם זאת, סבר אחרת. כדאי מאד לקרוא בין השאר את הפרק המוקדש לכך בספר.
ובהזדמנות זו, ברכה אוהבת להצלחה בסיעתא דשמיא לנגה, בכורת נכדותינו ונכדינו, שהתגייסה השבוע לצה"ל ותשרת בחיל החינוך כמו אמה ודודותיה.
שיטת הסניוריטי בנשיאות בית המשפט העליון פועלת מקום המדינה. היא אינה מושלמת, אך יתרונותיה עולים לאין שיעור על חסרונותיה