סיקור חזרתו של פרחאן אלקאדי מלמד על האבולוציה ביחס הטלוויזיוני לאירוע המשמח - והנדיר למרבה הצער - שבו חטוף חוזר לישראל בחיים: הרגש הדומיננטי הוא כמובן התרוממות רוח (תוך הדגשת הפלא שהוא חדשות טובות בים של צער ועצב), אולם מחוץ לערוץ 14 בלטה ההשתדלות שלא לנטוע אשליות בלב הצופים והצופות. מצד אחד, שותים בצמא כל פרט שהותר לפרסום על הנסיבות שבהן הצליח אלקאדי לחבור ללוחמים, אך מנגד משתדלים להבהיר שגם פיזור הערפל בבוא העת לא בהכרח יביא עימו בשורות חלומיות.
את עיקר השינוי חוללו הזמן והעובדות: התזכורת כמה חטופים וחטופות הושבו לחיק משפחתם, וכמה רק חזרו לקבורה (למרות שנחטפו בחיים), הייתה שם בכל סיום ריאיון עם בן משפחה מאושר בבית החולים סורוקה. את ניצני האופוריה ציננו גם השיחות הכואבות עם בני משפחות של חטופים וחטופות שעדיין שרויים בסיוט שאינו נגמר, והשמועות שמתרוצצות בטח לא עוזרות. אולם נדמה שהאקס-פקטור הוא שינוי המנגינה בתחום הפרשנות הביטחונית: מרגע שהמערכת החלה לדחוף בעוצמה את הצורך להגיע להפסקת אש בעזה, כך גם ההיאחזות ב"רק לחץ צבאי"/"להגביר את הלחץ" וכו' פינתה מקום ל"צריך עסקה".
קשה שלא להתעכב גם על המפגש הלא-שגרתי בין תקשורת המיינסטרים למגזר הבדואי – לא בדיוק ציבור שסובל מעודף תשומת לב - שהוליד כמה רגעים חריגים בשידור החי מבית החולים. חלקם היו מרגשים, כמו ההסתערות של בני משפחה על ההזדמנות לראות את יקירם אחרי כמעט 11 חודשים. אחרים, כמו השאלות שהפנה איציק זוארץ מחדשות כאן לאחיו של אלקאדי על הכוונה לקיים "חאפלה גדולה מאוד" עם "הרבה כבשים", כמו נלקחו ממערכון סאטירי על סיקור בני מיעוטים.
גם את התנהלות ראש הממשלה במקרים כאלה ניתן כבר להסריט. לא הספיקו במשדרים להיסגר על איות הגיית שמו של אלקאדי וכבר הופיע בנימין נתניהו מלא עזוז בסרטון, הוא ולא "גורם מדיני". באולפנים עוד שקדו על ההסברים שאין סתירה בין "מבצע חילוץ" לכך שהלוחמים איתרו את אלקאדי "במקרה", ולשכת נתניהו הספיקה לשחרר תיעוד של השניים מדברים בטלפון. באותן דקות בערך הובא למנוחות חיים פרי ז"ל, שהשבתו לישראל יחד עם חמישה חטופים נוספים שמתו בעזה לא זכתה לסרטון וגם לא לטלפון.
בחדשות רשת התיעוד אף פתח את המהדורה לבדו, עוד לפני שאודי סגל פנה לאלון בן דוד כדי שיספק "פרטים חדשים". במילים אחרות, מדיניות היח"צ של נתניהו, שזוכה לביקורת בחלק משידורי הערוץ, קיבלה את הבכורה על פני החדשות במובן הבסיסי של הביטוי. לא ניצחון מוחלט, אבל גם אחת-אפס מפתיע זה משהו.
בקטנה
במהדורה של ערוץ 14 ראיינה מגי טביבי את עטא אבו מדיע'ם, לשעבר ראש עיריית רהט, שמלבד פרטים שמסר לו פרחאן אלקאדי על השבי בעזה ביקש לספר על התנאים שבהם הוא חי בישראל: "הוא חי ליד מזבלת דודאים, האיש הזה חי בצריפים, די עם הסבל הזה". טביבי ניסתה לסיים את השיחה, אבל מדיע'ם חילץ עוד כמה שניות כדי לומר ש"האיש הזה לא צריך לסבול עוד שנייה אחת", ואז טביבי הודיעה שהיא "נאלצת להיפרד" ממנו. לא נורא: אין ספק שהנושא יצוף וידוסקס בכל תוכניות הערוץ, מ"האולפן הפתוח" ועד "הפטריוטים".
