"אין לנו אנשי מקצוע, והסיבה המרכזית היא חסם תרבותי. לכן בשלוש השנים האחרונות עשינו עבודת שטח והסברנו על חשיבות החינוך הגופני. עברתי בין כל הכפרים והיישובים הבדואיים בדרום וביקשתי ממשפחות שישלחו את הבנות ללמוד", כך מספר אוסמה אל-הוזייל (48) מרהט, מדריך מחוזי בפיקוח חינוך מחוז דרום.
42 מורות לחינוך גופני מלמדות במגזר הבדואי, שבו לומדות כ-18,600 תלמידות בכיתות ז' עד י"ב. כתוצאה מכך כ-12 אלף תלמידות לא זוכות כלל לשיעורי חינוך גופני, מסביר אל-הוזייל. בעקבות המחסור החמור הוקמה במכללת קיי תוכנית מיוחדת, ללא גברים, שתכשיר מורות לחינוך גופני.
"מתוך 260 בנות שאיתרתי, 30 עברו את המבחנים והתחילו תואר ראשון במכללת קיי בהוראת חינוך גופני", אומר אל-הוזייל. "זה היה החלום שלי מ-2017 ולקח לי הרבה זמן להגשים אותו. בחרנו בנות מכמעט כל יישוב, עבדה, אל-פורעה, תל שבע ועוד. יש לנו בנות צעירות שרק סיימו תיכון ויש כאלה שהן מבוגרות עם ילדים. יש שתיים שלמדו רפואה בטורקיה אבל רצו להגשים את החלום שלהן ולהיות מורות לחינוך גופני. אני מקווה שהן יהוו מודל לחיקוי לאחרות".
+++++
אחת הסיבות למחסור במורות לחינוך גופני במגזר הבדואי נעוצה בעובדה שרוב הנשים הבדואיות אינן יכולות ללמוד את התחום במוסד אקדמי מעורב. סיבה נוספת קשורה לשיעורן הנמוך של נשים בדואיות בכוח העבודה, כאשר שלוש מארבע מהן לא עובדות. חלק מהנשים עדיין נדרשות להגיע למוסד החינוכי בליווי בן משפחה גבר, ואחרות אינן יכולות לעשות סידורים לבדן.
ראויה אבו רקיק, בשנות ה-30 לחייה, תושבת תל שבע ואם לשבעה, משתתפת בתוכנית במקביל לעבודתה כמתרגלת ועוזרת הוראה בבתי ספר. "מגיל קטן אני ספורטאית ולא הייתה לי אפשרות להיכנס לתחום הזה", היא מספרת. "לאישה בדואית אסור ללמוד הוראת חינוך גופני בגלל שזה מעורב עם גברים. אין כמעט מורות לחינוך גופני. חלק מהבנות יושבות בשיעורים, נותנים להן כדור ואין להן מה לעשות בו, למרות שהן רוצות להשתתף.
"החלום שלי הוא להקים חדר כושר לנשים בתל שבע. יש לי חדר כושר קטן בבית ואני מתעמלת שם. אני אוהבת כדורעף אבל לא יכולה לשחק. עכשיו אני לוקחת חלק בתוכנית, ומקווה שאוכל ללמד את הבנות ספורט. זה ממש חסר, וזה מתחיל מגיל קטן. מה שאני לומדת, אני מעבירה לילדים שלי. יש לבנות יכולת להגיע עד האולימפיאדה, אבל פשוט אין להן תמיכה".
אל-הוזייל מספר שהמלחמה גרמה להם לשנות את תוכנית הלימוד, ואת ההתנסות המעשית מקיימות הסטודנטיות בבתי ספר יהודיים. "המלחמה גרמה לחברה הבדואית להבין שיש לנו גורל משותף. בסוף, מי שבא מעזה הרג אותנו ואת היהודים באותה צורה. המהלך הזה נעשה כדי לשלב את הבנות בחברה הישראלית וגם להוביל שינוי להעצמה נשית במגזר הבדואי".
+++++
יסמין אבו-מעמר (44) למדה חינוך גופני בבית הספר היסודי, "וכל כך נהניתי, ואז כשעליתי לכיתה ז' זה הפסיק", היא מספרת. "הבנות היו יושבות בצד בשיעורי ספורט בזמן שהבנים משחקים. רציתי ללמוד אבל לא יכולתי עם גברים, אז ויתרתי על החלום". עכשיו היא משתתפת בתוכנית בתמיכת בעלה, ורוצה "להיות מודל לחיקוי לבנות ביישוב שלי, שיהיו מודעות לחשיבות הספורט ולתזונה נכונה".
פרופ' אריה רטנר, נשיא מכללת קיי ואחד מיוזמי התוכנית, הסביר כי "מדובר באוכלוסייה יותר שמרנית ומסורתית, ונושא הכושר והחינוך הגופני נמצא במודעות נמוכה יותר מאשר בחברה הכללית. בתוכנית הזאת משתתפות בנות שאומרות שהן הולכות לעשות משהו אחר. הן יוכלו לא רק ללמד חינוך גופני, אלא גם להיות מדריכות חדר כושר. אנחנו מכללה שמנחילה השכלה גבוהה לחברה הבדואית, ופעמים רבות מגיעות בנות שהן דור ראשון ללימודים אקדמיים. כשהן חוזרות הביתה עדיין מצופה מהן למלא את התפקידים המסורתיים, אבל כתוצאה מהלימודים האקדמיים הן יוצאות לעולם הגדול".
אל-הוזייל מוסיף כי, "המלחמה גרמה להמון אנשים במגזר הבדואי להבין שהם צריכים לשפר את תנאי חייהם. אי-אפשר לחיות בצריפים יותר. ב-7 באוקטובר המון רקטות פגעו בפזורה והרגו ילדים ונשים, כי אין לנו פה מרחב מוגן. רוב היישובים הבדואיים סובלים ממחסור חמור במרחבים מוגנים, מה שמעמיד אותנו בסכנה פעם אחר פעם. נשים רוצות עתיד טוב יותר לילדיהן ולכן מתחילות לצאת ללמוד ולעבוד, במטרה להבטיח להם קורת גג". •
יסמין אבו-מעמר: "רציתי ללמוד אבל לא יכולתי עם גברים, אז ויתרתי על החלום. עכשיו אני משתתפת בתוכנית ורוצה להיות מודל לחיקוי לבנות ביישוב שלי, שיהיו מודעות לחשיבות הספורט"
