הילדים ובני הנוער מקיבוץ רעים גרים ב-11 החודשים האחרונים בקומפלקס מגדלים תל-אביבי, הכי רחוק ממה שהם רגילים לקרוא לו בית. "זה מאוד קשה בהתחלה", אומר דן ססלר (13), תלמיד בית הספר לטבע הסמוך למגוריו הזמניים. "העיר רועשת, גדולה, אין לך את הקיבוץ הקטן, את הדשא והמקומות הפתוחים להתרוצץ, לשחק מחבואים או תופסת".
1 צפייה בגלריה
("אנחנו ברמה מאוד נמוכה בלימודים בהשוואה למי שלא פונה". בני הנוער מקיבוץ רעים | צילום: ריאן פרויס)
ילדים בתל-אביב לא משחקים מחבואים ותופסת?
"לא. אין כאן מקום לעשות את זה".
אז מה אתם כן עושים?
רוני דרימר (15): "נפגשים ומזמינים וולט, או שהולכים לים לגלוש. זה היתרון פה".
יעל מנו (15): "הולכים הרבה לקניונים אחרי בית הספר".
דן: "כאן אומרים 'יאללה, בוא נלך ללונה פארק אחרי הלימודים'. בקיבוץ אין דבר כזה".
לאן הולכים בקיבוץ?
כולם ביחד: "הביתה".
+++++
ואכן, כולם רוצים לחזור הביתה. דן וחברו סולי ערוסי (13) ימשיכו ללמוד בבית הספר לטבע, ואילו הגדולים שבחבורה יחזרו ללמוד בבית הספר "שלהם", "נופי הבשור" שבעוטף.
מיה אורן (15): "לא כל כך התחברנו לבית הספר בתל-אביב. הבטיחו לנו המון עזרה אבל לא קיבלנו כזו".
אלה מנו (15), אחותה התאומה של יעל: "אמרו לנו שזה בית ספר מכיל, אבל לא הכילו אותנו".
דניאל רז (15): "רעים זה הבית בסופו של דבר, אבל אולי זה גם יהיה קשה כי איבדנו שני חברים מהשכבה".
בר אריאל (15): "קשה לחשוב על זה שמישהו שאני מכירה כל החיים שלי נרצח. הם לא הספיקו באמת לחיות".
אז התחושות מעורבות?
דניאל: "מצד אחד, בבית הספר שלנו במועצה אנחנו מרגישים בבית, עם המורים והחברים. אני שמח לחזור לשם. מצד שני, עדיין יש שם מלחמה".
מיה: "אבל שם יתנו לנו מה שאנחנו צריכים, יבינו אותנו".
יעל: "בגלל שכאן לא קיבלנו את מה שאנחנו צריכים, החלטנו לחזור. לא כל החברים חוזרים, יש כאלה שנשארים בים המלח ובמקומות אחרים".
רוני: "יש גם ילדים שהקיבוץ שלהם לא חוזר, אבל הם כן חוזרים לבית הספר".
יש לכם חששות מבחינת הלימודים?
יעל: "יש לנו הרבה פערים להשלים. אנחנו עולים השנה לתיכון ולא מרגישים מוכנים, כי לא למדנו כמו שצריך".
רוני: "אני חוששת כי כל השנה הזאת לא למדנו, וכמויות החומר שמחכות לנו מפחידות".
אלה: "אנחנו ברמה מאוד נמוכה בלימודים השנה בהשוואה למי שלא פונה. הם למדו והתקדמו - ואנחנו לא".
המסר שהם מבקשים להעביר למשרד החינוך בשם כל ילדי העוטף נוגע בדיוק בנקודה הזו. אנחנו לא אשמים במה שקרה, הם אומרים. לא אשמים שמצאנו את עצמנו מנותקים מבית הספר ובמצב שלא מאפשר לנו ללמוד. אנחנו נכנסים השנה לתיכון בהרגשה שאנחנו לא שולטים בחומר ביחס לשאר הילדים בישראל, שהם לא מפונים מהצפון או מהדרום, ואנחנו מצפים שמשרד החינוך ידאג לנו לכניסה חלקה ובטוחה.
מה הייתם רוצים לומר לשר החינוך?
דניאל: "אני חושב שהוא צריך לבוא ולפגוש ילדים מפונים ולשמוע את מה שיש לנו להגיד, את האתגרים והקשיים ומה שאנחנו צריכים לקבל ולא מקבלים".
מה אתם לא מקבלים?
"נגיד, ילדים שצריכים חינוך מיוחד או הקלות. בתל-אביב לא הייתה להם היכולת לתת לנו את זה".
יש לכם טיפ לילדים שנשארים בבתי הספר במקומות שאליהם פונו?
מיה: "אין ברירה, זה המצב. תעשו כל מה שאפשר", וכולם מסכימים.
+++++
הצעירים שבחבורה, דן וסולי, נשארים כאמור ללמוד בבית הספר לטבע בתל-אביב, למרות שדן אומר ש"בעוטף יש יותר טבע מאשר בבית הספר הזה. אמרו לנו שיש כאן הרבה פעולות שקשורות לטבע..."
סולי: "ובפועל למדנו יותר מקצועות רגילים, וכמעט לא היו פעילויות בטבע".
למה תתגעגעו כשתעזבו את העיר?
מיה: "שהכל קרוב. סופר-פארם במרחק הליכה, מכשירי פילאטיס שאין בקיבוץ".
רוני: "לים".
יעל: "אני אתגעגע לתחבורה הציבורית, כי אפשר לנסוע ממקום למקום בלי לחכות שלוש שעות לאוטובוס".
דניאל: "לחנויות מוזיקה והגברה, שזה תחום שאני אוהב. חוץ מזה - כלום".
אלה: "לקניון ולסופר-פארם".
דן: "אני אתגעגע לים ולזה שיש לי כאן הרבה אופציות שלא היו לי קודם, בעיקר בספורט. אני מתאמן בג'ודו במכבי תל-אביב וזה מועדון גדול לעומת המועדון הקטן והמעולה שהיה לנו במועצה".
סולי: "בעיר יש הכל הרבה יותר בגדול, אבל אין מרחבים פתוחים. הילדים העירוניים משחקים בבתים שלהם. אבל הרווחתי פה חברים חדשים, וזה כיף". •
