מתקפת המנע של ישראל נגד חיזבאללה מעוררת סימני שאלה. זו הייתה התקפה מאופקת, יותר מדי מאופקת, שעוררה ביקורת. המחלוקת הייתה שונה. רבים מאלה שנחשבים שמאלנים הביטו במקבלי ההחלטות בתדהמה. זו תגובה? זו ישראל? הייתה הזדמנות פז לשנות את המצב. בוודאי שהייתה הצדקה לפגיעה הרבה יותר משמעותית בחיזבאללה. עוד מעט נגיע לשנה שבה ישראל חוטפת מדי יום בין עשרות למאות רקטות וכטב"מים. יש מדינה שפויה בעולם שהייתה מוכנה לחטוף כל כך הרבה מכות, מדי יום ביומו, כשההנהגה שלה מסתפקת בתגובה מדודה, ואולי אפילו מגיעה ל"הסכמה על גבולות הגזרה"? כלומר, תמשיכו לשגר לצפון. אבל רק לצפון. מדובר באיבוד הרתעה. מדובר בהשפלה. ראשי יישובים בצפון, מכל המפלגות, על סף ייאוש.
1 צפייה בגלריה
(יירוט כטב"ם בצפון, ביום ראשון. יש מדינה שפויה שהייתה מוכנה לחטוף ו"להסכים על גבולות הגזרה"? | צילום: Jalaa MAREY / AFP)
הממשלה השתגעה, אמר לי חבר, רופא בכיר מיישוב ערבי בצפון. היא מבינה מה היא עושה? הרי יש עוד גורמים באזור שרואים איך מגיבה ישראל לחיזבאללה, והם מחככים ידיים בהנאה. גם הם יתחילו עוד מעט. רקטות מסוריה. רקטות מעיראק. ומה תעשה ממשלת ישראל? הרי זה אף פעם לא ייגמר. זו השיטה לפגוע בישראל. הצפון כבר אבוד. ואם זה יימשך ככה אז הוא אף פעם לא יחזור לישראל. זה לא שהוא הפך לציוני ובוודאי לא לימני. אבל גם הוא קצת המום מהפסטיבל היומיומי של זיקוקי דינור מעל הראש שלו. הוא לא התרגל ולא מתכוון להתרגל. אבל ההנהגה הישראלית דווקא התרגלה. אין, פשוט אין, גבול לחרפה.
תרדו כולכם מהעץ
אני לא מבין אותך, כתב לי אחד ממובילי הרפורמה המשפטית. זה היה ביום ראשון. באותו יום פירסמתי מאמר נגד שופט שהחליט להעניק מעמד למסתנן מאריתריאה, למרות שאין עדות אחת, אפילו אחת, על התנכלות לאחד מאלפי המוחזרים. החלטה בלתי סבירה, כתבתי. אז אם אתה חושב ששופטים מקבלים החלטות בלתי סבירות, הוא טען, איך זה שאתה נגד הרפורמה. אני נגד דורסנות שיפוטית ובעד רפורמה משפטית, עניתי לו. אבל גם נגד דורסנות פוליטית. ובעיקר, רפורמה חוקתית לא עושים בכפייה ולא עם רוב קואליציוני זעיר. בוודאי לא עכשיו. אין צורך בעוד מחלוקת שתקרע את הציבור. יש הצעות פשרה, כתבתי לו. משפטנים רציניים ניסחו אותן. אפשר להגיע להסכמה עם האופוזיציה. הזכרתי את התחינה של יואב גלנט, ברגע האחרון, כדי למנוע את החקיקה בכפייה של ביטול עילת הסבירות. הם התנגדו לפשרה, הוא טען. השיחה הסתיימה בנימה חיובית. הסכמנו שצריך לנסות שוב להשיג פשרה בהסכמה. הלוואי.
לא עבר יום ושוב פרץ משבר חוקתי. אתה רואה, כתב לי בן שיחי, לוין הציע פשרה והשופטים סירבו. כולם טיפסו שם על עץ גבוה. מדובר בשתי מחלוקות. ראשית, האם שיטת הסניוריטי קדושה וחובה למנות את יצחק עמית לנשיא העליון? ושנית, מי ייבחרו לשלושת הכיסאות הפנויים בביהמ"ש העליון? ובכן, אין שום קדושה בשיטת הסניוריטי. היא לא מעוגנת בחקיקה. אבל ספק אם דווקא עכשיו, לפני שהושגה פשרה, צריך לשבור את הכלים.
בעניין השני, של מינוי השופטים, לוין היה מוכן לרדת מדרישתו המקורית למנות את ד"ר אביעד בקשי מקהלת ואת ד"ר רפי ביטון שמזוהה איתו, תמורת מינוי יוסף אלרון לנשיא. יש מועמדים אחרים, משפטנים מהשורה הראשונה, שנחשבים הרבה יותר מתונים. נציגי הציבור, הציע לוין, יציגו שני שמות, והוועדה תבחר אחד. ונציגי מערכת המשפט יציגו שניים, והוועדה תבחר אחד. השלישי ייבחר בהסכמה, מקרב שופטי ביהמ"ש המחוזי. כלומר, אחד שמרן, אחד ליברל, ועוד אחד בהסכמה. "ההצעה פוגעת למעשה בשוויון שבין חברי הוועדה ומייתרת את קולם של חלק מחבריה", ענה לו השופט עוזי פוגלמן. לא נכון. זו היתממות. חלק גדול מהשופטים נבחרו במו"מ בין שר המשפטים לנשיא ביהמ"ש. תן לי ואתן לך. הרי השופטים לא רצו את אלרון, והרבה לפני כן הם לא רצו את אדמונד לוי ז"ל. שניהם עילויים. אבל הם "לא משלנו". כך שקצת הגינות לא תזיק. ובכל מקרה, גיוון לא יזיק לשלטון החוק. הוא יחזק אותו.
אין צורך להיות מתומכי לוין כדי לדעת שלפעמים הוא צודק והשופטים טועים. ההצעה שלו לא מושלמת. במקום לאיים בהחלטה שיפוטית, בעניין שבו הם בעלי עניין, הם היו יכולים וצריכים להמשיך במגעים. ובטווח הארוך, אם נותרה בינה אצל הפוליטיקאים, אז נא לחזור לדיון החשוב שיכול להוביל לרפורמה בהסכמה. לא בדורסנות. לא בכפייה. הטיוטות מוכנות. המשפטנים שיכולים לסיים את הניסוחים מוכרים. אז די כבר עם הוויכוחים המיותרים.
דור שלם דורש תקווה
צעירים עם רקע של יזמות חברתית ופרטית מבקשים להציג "בשורה יהודית ציונית המתאימה למאה ה-21". נשמע תמים? יכול להיות. הם שואפים לגבש מנהיגות פוליטית חדשה. הם מוכנים לדרך ארוכה. יש כאלה שמתייאשים. יש אפילו כאלו שעוזבים. לא הם. הם נחושים.
ביקשו להיפגש. נפגשנו. הם בהחלט מרשימים. בניגוד לשיחות הרגילות מהסוג הזה לא היה שם שמאל מול ימין ולא כן-ביבי לא-ביבי. אין להם תשובות מראש לכל שאלה. אבל יש להם רצון אדיר. "בשעה של שבר לאומי וקרע חברתי", הם כותבים במנשר הראשוני שלהם, תחת הכותרת "תקוותנו", "אנחנו בוחרים בתקווה". ועוד נקודת מפתח במנשר: "הדור הבא של המנהיגות הישראלית זקוק לא רק לאידיאולוגיה אלא גם למתינות. המתינות היא בשורה חשובה לישראליות". כל כך נכון.
בצירוף מקרים, בדיוק באותו יום, פגשתי קבוצה בשם "הימין הליברלי". עוד חבורה איכותית. רובם היו בליכוד. אחדים עדיין שם. חלקם נפלטו על רקע היותם בקבוצת "הליכודניקים החדשים". הם מתקשים עם השחיתות. הם רוצים שלטון חוק. הם מתנגדים לכפייה החרדית. והם לא פחות אנשי ימין.
בשנתיים האחרונות פועלת בישראל גם תנועת "הרבעון הרביעי". ונדמה שגם שם מתינות היא מילת המפתח. יש עוד יוזמות חברתיות מאותו כיוון. חלק מאלה שפגשתי פועלים במקביל בחלק מהקבוצות. כל אחת והייחוד שלה. וכולן ביחד מהוות בשורה של תקווה. יש ישראלים, רובם צעירים, שאכפת להם.
לפעמים ההבטחות לשינוי מתנפצות. הנה, אחד שכתב ב-2015 כהאי לישנא: "אחרי המחאה של 2011 הקמתי קבוצה חדשה בליכוד עם אנשים אכפתיים ופעילים, קבוצה שלא הייתה כמוה. קבוצה של בני מעמד הביניים שרצו לראות את המפלגה חוזרת לדבר בשפה חברתית וכלכלית ולפעול למענם ולא לאינטרסים צרים - הליכודניקים החדשים". עברו שנים, והוא כתב על אותה קבוצה: "מדובר בסוס טרויאני שהשמאל הפעיל". קוראים לו יואב קיש.
העובדה שהמעבר לפוליטיקה משחית חלק מהמצטרפים לא צריכה להרתיע. היוזמות ראויות לברכה. ורק דבר אחד ברור. מול הסכנה של הקצנה, מול אלה שמטפחים עוד ועוד פלגנות ושנאה, יש התעוררות של קבוצות ששואפות לחזון חברתי, פוליטי ולאומי חדש. הן רוצות לחבר. לא לפלג. עוד לא אבדה תקוותנו. ¿
הממשלה השתגעה, אמר לי חבר מיישוב ערבי בצפון, המום מהפסטיבל היומיומי של זיקוקי דינור מעל הראש שלו. הרי באזור רואים איך ישראל מגיבה לחיזבאללה ומחככים ידיים בהנאה. גם הם יתחילו עוד מעט. רקטות מסוריה. רקטות מעיראק. זה לא ייגמר
