גם בירכא, רהט, כפר קרע וריינה תיפתח שנת הלימודים ביום ראשון. אבל לצד החגיגיות ששמורה ל-1 בספטמבר, ישררו גם מועקה ופחד. ככה זה כשבכיתות יושבים בני משפחה של קורבנות טריים. שבעה בני אדם מהחברה הערבית נרצחו השבוע, וזה מבלי למנות אירועי אלימות נוספים, כמו רימון שנזרק לבית עסק ופצע שישה אנשים ברמלה, או אישה מדלית אל-כרמל שנפצעה קשה, גם כן מהשלכת רימון. שגרה של אלימות שהולכת ומחריפה, מחלחלת אל הילדים והנוער, אל הכיתות ואל בתי הספר. בשנתיים האחרונות האלימות בתוך ישראל הגיעה לממדים שמעולם לא נראו: מספר הנרצחים הערבים בשנה שעברה היה יותר מכפול ביחס ל-2021, והשנה הגענו כבר ל-157 נרצחים, ואוגוסט עוד לא הסתיים.
מוחמד, איש חינוך ערבי ממרכז הארץ, מספר על המצב המורכב: "בדרך כלל, כשמשבצים תלמידים לכיתות בבתי ספר, המורים מנסים להתחשב בחברויות של הילדים. בבתי הספר הערביים צריך לשים לב שהילדים לא ממשפחות שמסוכסכות אחת עם השנייה, שאין מתחים קודמים. זו מציאות דמיונית. אני כבר 30 שנה במערכת ועד לאיך שהדברים מידרדרים. ילדים רואים את האחים הגדולים שלהם, את הנערים מהשכונה וגם את ההורים - ומבינים שיותר קל להרוויח אלף שקל אם תעשה איזה משלוח או פעולה אסורה בשביל עבריין, מאשר לעבוד עכשיו בעבודה לנוער. הכניסה של ארגוני הפשיעה לכל הקהילות הערביות בישראל פשוט מחריבה את התשתית החברתית שלנו. ועדיין לא דיברנו על ההתמודדות שלנו עם יתומים ונפגעי עבירה בתוך הכיתות".
דוח מיוחד שהוציא מטה החירום למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית ועוסק בפשיעה בקרב בני נוער מציג נתונים מדאיגים מאוד. יותר מ-200 יתומים נוספו לרשימה בשנתיים האחרונות בעקבות אירועי האלימות בחברה הערבית, ועל פי ההערכות - יותר מ-15 אלף בעשור האחרון. 83 ילדים מתחת לגיל 18 נרצחו בחמש השנים האחרונות, מ-2019 ועד יוני 2024. "המציאות הזו היא לא גזירת גורל", אומר מוחמד, "לפני כמה שנים הממשלה קיבלה החלטה - להילחם בסחר בסמים. הם בנו תוכנית עבודה, גייסו את מי שצריך, ובאמת הצליחו. העבריינים בינתיים עברו למקצוע חדש - פרוטקשן והלבנת הון. מאז המשטרה, הממשלה וגורמי אכיפת החוק נחלשו מאוד.
"מבצע כזה לא נראה שוב. העבריינים טיפחו היטב את העיסוק החדש שלהם, והיום לא רק שהם נותנים שירותים למשפחות פשע או לתושבים מחוץ לעיר, גם בתוך העיר כנופיות פונות אליהם, וככה המרחב המקומי מורעל. אני רואה בעיניים איך ילדים קטנים גדלים בתוך המציאות הזו, ואיך החיכוכים האלימים הפכו פה לשגרה. פעם היינו מתרגשים מכל אירוע אלימות, היום זה פשוט היום-יום שלנו".
"התמימות נגזלה מהילדים הערבים בישראל, וכולנו נשלם על זה ביוקר", אומרת נסרין חאג' יחיא, מנהלת חטיבת הביניים אחווה בטייבה, פעילה חברתית ואמא לארבעה. "בכל פעם מחדש אני נדהמת מרמת הבקיאות והמודעות שלהם לפרטי הפרטים בעולם הפשיעה - מי נגד מי, סוגי נשק, מושגים. זה חי אצלם. העובדה שזו המציאות שכל ילד ערבי גדל בתוכה מותירה בהם חותם, גם אם הם לא מדברים על זה ביום-יום, וזה יבוא לידי ביטוי בבחירות שלהם בהמשך. הם הופכים לאדישים מול האלימות, ולצערי, גם אנחנו כמבוגרים כבר לא מתעלפים כששומעים על עוד רצח. אני משקיעה את כל השעות שיש לי בעיבוד של המציאות ובמניעה, אבל אני יודעת שכשתלמיד שלי יהיה בן 18 הוא לא יתגייס לצבא ולא ילך לשנת שירות. לא תהיה לו מסגרת שתעניק לו משמעות. יש סיכוי גדול שהוא יהיה חסר מעש, ויגייסו אותו לתוך עולם הפשע בקלות".
כשאני שואלת מה אפשר לעשות אל מול כזו סכנה, התשובה של נסרין ברורה: "השכלה, השכלה, השכלה ושוב השכלה. לסיים תיכון וללכת ללמוד, לרכוש מקצוע, לא לוותר לעצמך. כשנכנסים לוואקום - שם אזור הסכנה, וברור שמי שמגיע ממקום יותר חלש או עם פחות יכולות, זה הרבה יותר מורכב לו. אבל השעמום הוא אויב גדול, בטח באקלים הנוכחי, כשהיריות יותר חזקות מהצלצול בבית הספר".
הדוח של ועדת המעקב מראה כי בעוד שיעור חוסר המעש בקרב צעירים יהודים עומד על 14% בקרב גברים ו-17% בקרב נשים מגיל 18 עד 24, בחברה הערבית המצב חמור בהרבה. כ-25% מהגברים וכ-34% בקרב הנשים מוגדרים כחסרי מעש, מה שמעודד שיתוף פעולה והתגייסות לארגוני פשיעה או כנופיות. בינתיים המעמד של עבריינים רק עולה, והם הופכים לסופרסטארים.
"אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא שעבריינים הפכו למודל לחיקוי", מסבירה עו"ד ראויה חנדקלו, מחברת הדוח. "יש להם עמודי טיקטוק ואינסטגרם, זמר ששר שירים שמהללים אותם, הם מוקפים אנשים שעושים להם יחסי ציבור ויש להם את המותגים המובילים. ילדים בחברה הערבית מכירים שמות של עבריינים כמו שמות של שחקני כדורגל. ההצטרפות לכנופיה או לקבוצת צעירים עבריינים מעניקה באופן אבסורדי תחושת שייכות, ביטחון וזהות קולקטיבית. כשהמרחב מלא באלימות, הצעירים רוצים לדעת שיש להם גב. הם יתחילו במעשה ונדליזם או גניבות קטנות ומהר מאוד זה יידרדר. ההכרה והקבלה הן אחת מהסיבות העיקריות להשתלבות צעירים בעולם הפשע. פתאום קל להם להשיג כבוד והערכה.
"פעם היינו אומרים שזה עניין סוציו-אקונומי, אבל היום כל אזרח ערבי הוא קורבן של הפשיעה. ברור שהמצב אצל האוכלוסיות החלשות יותר חמור, אבל גם הילד של המרצה באוניברסיטה לומד יחד עם הילד של העבריין. גם לילד הכי טוב יש טיקטוק והוא מבין לאן הרוח נושבת. האתגר החינוכי שלנו הוא אדיר, ואנחנו ניצבים מולו חסרי אונים. מול יתומים, מול משפחות שמפחדות, מול פשיעה שהולכת וגוברת אפילו בקרב נערות. אבל במקום שהמדינה תסכים להיכנס לנושא הזה ברצינות, היא מאשימה את האזרחים במצבם ולא פועלת".
הדוח הוא למעשה מסמך ראשון שמספק תמונת מצב מקיפה של הנוער הערבי בישראל, והוא צפוי להיות מוצג בוועידת החירום של ועד ראשי הרשויות הערביות בספטמבר. "עלינו לרתום את כולם כדי לפתור את המשבר הזה", אומרת חנדקלו, "הגשנו שורה של המלצות שקשורות למדיניות ממשלתית, למערכת החינוך, לאכיפה, לליווי רגשי ונפשי ולפיתוח מיומנויות. כל נושא כזה הוא אתגר שדורש תוכנית עבודה, תקציבים ומעקב צמוד. אם לא נתעורר עכשיו, אני חוששת מאוד מהעתיד שצפוי לנו".
המלחמה ואתגריה, לצד המאבקים החברתיים בין הקבוצות היהודיות, הסיטו את הקשב מסוגיית הפשיעה. כל קהילה שקועה בכאב שלה, באתגרים שלה ובתסכולים שלה, ובהיעדר תפקוד ממשלתי אין שום טיפול רציני בבעיות הרוחב. אבל כמו מים עומדים, בעיות לא נעלמות. הן רק הופכות למסוכנות יותר בעקבות הזנחה. ילדים בחצר האחורית יהפכו תוך זמן קצר לפושעים בקדמת הבמה.
בעניין אחר: השבט החילוני אמר את דברו
ההבטחה התמימה לפני עשרה חודשים ולפיה "יחד ננצח" לא התיישנה יפה. אחרי המתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר ישראל זהרה לרגע באור של סולידריות, שהלך ועומעם בתוך ים המחלוקות והמאבקים הפנימיים, שהלכו והחריפו. בשנה שלפני המלחמה, שנת הרפורמה המשפטית, הדוב החילוני קם מרבצו והציבור הגדול במדינה הפך לעוד שבט שנאבק על ציפור הנפש שלו.
מה השתנה ביחס החילונים לשבטים האחרים מאז המלחמה? בסקר של המכון למדיניות העם היהודי בחרו להתמקד בחברה החילונית. "אנחנו מחלקים אותה לחילונים לחלוטין ולחילונים קצת מסורתיים", מסביר שמואל רוזנר, עורך הסקר ועמית מחקר במכון. "אלו לא המסורתיים הרגילים או המסורתיים-דתיים, שהם קבוצות נוספות, אלא אנשים שמגדירים את עצמם חילונים עם זיקה למסורת. יחד מדובר ב-50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל. 30% חילונים לחלוטין ו-20% קצת מסורתיים. הקבוצה עברה שינוי דרמטי לפני המלחמה, כשרבים מחבריה חשו תחת מתקפה. אלו מצביעי מרכז-שמאל ברובם שהזדהו עם המחאה, ורצינו לראות מה השתנה ביחס שלהם לשבטים האחרים מאז אוקטובר".
התוצאות מסקרנות מאוד. מאז 7.10 20% מהחילונים הקצת מסורתיים העידו כי התקרבו לציבור הדתי, 66% העידו כי היחס לא השתנה ורק 12% חשו ריחוק מדתיים מאז המלחמה. לעומת זאת, בקרב חילונים לחלוטין 37% חשו התרחקות מדתיים, 66% העידו שהיחס לא השתנה ו-20% חשו קרבה. בעוד יחסי חילונים-דתיים הם מורכבים, היחס אל החרדים חד-משמעי: 64% מהחילונים ו-45% מהחילונים הקצת מסורתיים מעידים על התרחקות מחרדים. רק בין 3%-7% אחוזים סיפרו על התקרבות.
"גם לפני המלחמה אחוזים גבוהים מאוד של חילונים חשו ריחוק מהחרדים, אבל הריחוק הזה רק גבר", מסביר רוזנר. מול הכיפות הסרוגות נוצרה תמונה יותר מורכבת. יש לזה הסברים. רוזנר: "נציגי הציבור של הכיפות הסרוגות מייצרים הרבה אנטגוניזם בקרב הציבור החילוני, בין היתר בתפקוד שלהם בממשלה. לעומת זאת, בציר הלאומי ובתחושת שותפות הגורל וההקרבה, הכיפות הסרוגות והחילונים מתקרבים. זה כמובן קשור גם לחודשים ארוכים של שירות מילואים יחד. לכן יש חילונים שהסנטימנט הפוליטי מרחיק אותם ויש כאלו שהסנטימנט של הסולידריות קירב אותם לדתיים. אצל החרדים שתי הזירות במצב קשה. המשבר הפוליטי לצד ההיעדרות הבוטה מ'ברית הגורל' והנשיאה בנטל העמיקו מאוד את השבר החברתי בין חרדים לחילונים, וזה שבר שיהיה קשה מאוד לגשר עליו".
ומה השתנה ביחס של החילונים לחברה הערבית? 43% מהחילונים הקצת מסורתיים מעידים על התרחקות ו-51% מעידים שיחסם לא השתנה, לעומת 23% מהחילונים לחלוטין שמעידים על התרחקות ורוב של 66% שמעידים שהיחס לא השתנה.
הלחימה בזירות מרובות ומול אויבים אכזרים ונחושים מחייבת את החברה הישראלית לחשב מסלול מחדש בנוגע למערכות היחסים בין הקבוצות השונות. הקיטוב הוא עקב אכילס עקשן, ואם לא נתעשת הוא יוביל לקריסתנו.
בעוד יחסי חילונים–דתיים הם מורכבים, היחס אל החרדים חד–משמעי: 64% מהחילונים ו–45% מהחילונים הקצת מסורתיים מעידים על התרחקות מחרדים. רק בין 3%–7% סיפרו על התקרבות
תמונה אחת שווה: יום רביעי / צהריים / מסוק בדרך לסורוקה
בין שמיים וארץ יושב פרחאן אל-קאדי. על אוזניו אוזניות נגד הרעש, ועל עיניו משקפי מגן. הוא מוקף בחיילים, פניהם מטושטשות. 326 ימים פרחאן שרד בשבי, חלקם עשרות מטרים מתחת לאדמה, ללא אור וכמעט ללא מזון. גופו כחוש ושערו הלבין. שם, במקום הכי אפל בעולם, אין תחושת זמן. גם על החושים אי-אפשר לסמוך. איך יידע אדם אם ביכולתו עוד לראות כשהוא נתון באפלה? אבל פרחאן שרד.
כשחיילי צה"ל פוגשים בו בעומק האדמה, הם נותנים לו את משקפי המגן, שנועדו לשמור על העיניים משבבים או נתז. במקרה שלו - המשקפיים הגנו עליו מפני האור. גם לחופש צריך להתרגל לאט-לאט. המחווה הקטנה הזו, שולית וכמעט מובנת מאליה, מזכירה את החייל שביקש רשות מנועה ארגמני לפני שהרים אותה וחילץ אותה תחת אש. היא מזכירה את הנעליים שנתן לוחם שב"כ לשבוי לואיס הר בשביל שרגליו לא ייפצעו מזכוכיות. או את הכיף שנתן לוחם ימ"מ לאלמוג מאיר ג'אן. רגעים קטנים שהם מצפן של שמירה על צלם אנוש. תזכורת שהמלחמה היא רק אמצעי. לא הדבר עצמו.
