הפרטים בסיפורו של הכדורגלן וסוחר הסמים רוני קלדרון הם כמו שדה נפט דוקומנטרי: דמות צבעונית, גיבור מפוקפק ותעלומה חובקת עולם שאיש עדיין לא הצליח לפתור. לא פלא שנמצאו היוצרים, המפיקים וגוף השידור שנכנסו להרפתקה שמצריכה בין השאר תחקיר מקיף וצילומים בחו"ל: אם היכולות של קלדרון על הדשא הביאו אותו לקבוצה כמו איאקס, אזי דוקו מוצלח עליו ראוי לעלות בהרכב של נטפליקס.
בניגוד לקלדרון, שהיה כישרון פנומנלי אבל גם פרא ופלייבוי שחירב לעצמו את הקריירה, "מבוקש" של הילה מדליה וארז לאופר נותן את הנשמה: מגוון של מרואיינים ומרואיינות, עבודת ארכיון טובה, עיצוב כיפי שמתאים לרוח התקופה וקצב שהולם את הססגוניות של מושא הפרויקט. אולם בתום הצפייה בשני החלקים, קשה להתחמק מהמחשבה שכל המאמץ הזה נועד גם לכסות על העובדה ש"מבוקש" חסר את שני הסעיפים שיהפכו אותו ממעניין למכונן: 1. קלדרון עצמו. 2. תשובה מבוססת כלשהי לשאלה מה עלה בגורלו מאז נמלט מהכלא הברזילאי באמצע שנות ה-90.
האלמנט האמנותי שהכי מנכיח את מה שנפקד הוא השימוש בקולו של יובל סגל, שמקריין דברים שאמר קלדרון בראיון נדיר לעיתון שהעניק לרפי רשף, שביקר אותו בכלא בסאו-פאולו. אפשר להבין את בחירת היוצרים: כאמור, זה לא שהארכיב מתפקע מחומרים בגוף ראשון ובפרט שקלדרון לא ממש זמין כדי לפטפט על חוויות מהכלא הברזילאי. אלא שהמחיר הוא מפגע מתמשך של מלאכותיות ותיאטרליות: רשף לפחות מגלם את עצמו כמראיין והוא גם היה שם כשזה קרה, ואילו סגל נאלץ לדמיין את קלדרון ובכך מוריד אותו לדרגת הולוגרמה ווקאלית.
כמו כן, "מבוקש" סובל מפגם דרמטי גם בזווית הרגשית: בעוד שני אחיו של קלדרון שופכים את הלב על הצער שנגרם להם ולאמם המנוחה בשל התנהלותו, וגם בת הזוג הברזילאית שלו מדברת בהרחבה, כך זועק החסך בהבנת דמויות מרכזיות אחרות שננטשו על ידו, ובראשן שתי בנותיו. לא רק שהן גדלו ללא אבא, היה עליהן גם להתמודד עם המיתולוגיה שהתפתחה סביב אדם שיצר ההרס העצמי שלו חולל שמות בסביבתו.
ללא קלוז'ר כזה או אחר, אין פלא ש"מבוקש" נגמר בסצנה תמוהה למדי, שבה רואים את זוגתו הברזילאית של קלדרון הולכת עם בן זוגה הנוכחי על החוף ואומרת שהיא מודה לו על "שנתן לי הזדמנות אפילו בגילי". מכל המסע לאורך ולרוחב הביוגרפיה המסעירה של קלדרון, זאת התמונה לסיים איתה? אלא אם המהלך נועד לגרום לקלדרון לקנא (ככל שהוא חי) ולהוציא אותו מהמחבוא, זאת דוגמה להחמצה מול שער ריק.
בקטנה
בדיונים על הטקס הממלכתי לציון שנה ל־ 7 באוקטובר, יאיר שרקי מקפיד לומר בחדשות קשת שאין שום חובה על ערוצי הטלוויזיה לשדר את מה שמסתמן כמו קלטת של סרט בהפקת שרת התחבורה. "היא קובעת מה משדרים?" הוא שאל אמש. ובכן, כל עוד אלה שכן קובעים לא אמרו דבר בנושא, ולאור ניסיון העבר, התשובה עשויה להפתיע אותו.
