בנק ישראל הותיר השבוע את הריבית על כנה, כלומר בשיעור שנתי של 4.5%. הוועדה המוניטרית פירסמה הודעה המנמקת את ההחלטה בקיום "מספר סיכונים להאצת אינפלציה", ביניהם (בתרגום מסגנונו הייחודי של הבנק המרכזי) התעצמות המלחמה, גיוסי מילואים, פיחות בשקל ו"אי-ודאות סביב תקציב 2025". בשיחה עם עמיתי גד ליאור אמר הנגיד פרופ' אמיר ירון: "במצב הנוכחי ולפי התרחיש המרכזי לא נראה שיהיה ניתן להפחית את הריבית לפני אמצע השנה הבאה". תחזית חריגה בחומרתה ויוצאת דופן במסורת האמירות המעורפלות של הבנקים המרכזיים.
דברי הנגיד, יחד עם חומר הרקע הנלווה להודעת בנק ישראל, לא רק מדאיגים ביותר אלא גם מעלים את השאלה: מדוע הוועדה המוניטרית לא החליטה השבוע להעלות את הריבית ברבע אחוז, כפי שמתבקש מתפקידה כצופה פני עתיד?
ואלו הנתונים שעמדו בפניה. מתחילת השנה ועד חודש יולי עלה מדד המחירים ב-2.7%, ובהנחה הסבירה שהאינפלציה בחודשים אוגוסט עד דצמבר תהיה בקצב חודשי של 0.2%, נגיע בסוף 2024 לקצב עליות מחירים שנתי של 4%. מעבר לקצה העליון של יעד האינפלציה (בין 1% ל-3%). מול אינפלציה חזויה של 4%, ריבית של 4.5% בהחלט לא מספקת.
עוד נימוק להעלאת הריבית: לפי בנק ישראל, השכר הממוצע לשכיר עולה מתחילת השנה בקצב של 7%, יותר מכפול מקצב האינפלציה באותו פרק זמן. העלייה החדה בשכר הריאלי מתרחשת על רקע המחסור בידיים עובדות (גיוסי מילואים והפסקת התעסוקה של הפלסטינים) והיא צפויה להאיץ את ההתייקרויות של סעיפי מדד רבים, במיוחד בענפי הבנייה והשירותים.
ולבסוף, עניין התקציב והגירעון. הנגיד ירון מדגיש את הכורח להעלות מסים ולבצע קיצוצים בתקציב 2025 ב-30 מיליארד שקל (1.5% מהתוצר המקומי), בשעה שהצעדים המוצעים ונדונים כעת באגף התקציבים מסתכמים ב-10 מיליארד שקל לכל היותר. הצעת התקציב כשלעצמה עדיין רחוקה מגיבוש וגם מכך מוטרד מאוד הנגיד.
אלא שהסכנה העיקרית ליציבות המשק אינה רק בעיכוב הדיונים התקציביים לשנה הבאה; היא מוחשית ומיידית. גירעון בתקציב 2024, בסדר גודל של 6% עד 7% מהתוצר (במקרה טוב ובתחזית סופר אופטימית) במציאות של מלחמה מתמשכת, כיבוש שטחים נרחבים ובידוד בינלאומי שופך דלק חם על להבות האינפלציה. שופך עכשיו, לא ב-2025. נתוני הרבע השני של 2024 מוכיחים את המגמה השלילית המסוכנת: גידול בצריכה וקיפאון בצמיחה. כך מעמיקים את הבור הלאומי.
עד כה היו רוב תושבי ישראל חסינים מההשלכות של המלחמה על הכלכלה. נפגעו משפחות בגבול הצפון והדרום, נפגעו המפונים והמתפנים ונפגעו משרתי המילואים; לכל שאר הישראלים התבטאה עלות חרבות ברזל בייקור כרטיסי טיסה ועגבניות טריות. את האשליה של מלחמת כיבוש ללא מחיר כלכלי משמעותי מנפץ פרופ' ירון בהודעותיו וראיונותיו. לכן כה חבל שהוועדה המוניטרית של בנק ישראל, המודעת למלוא החומרה של הסיכונים הללו, לא העלתה השבוע את הריבית ברבע אחוז, גם כצעד לריסון הצריכה וגם כמסר אזהרה ברור לממשלה: מדיניותך מורידה את המשק מהפסים. כאן ועכשיו.
לא לומדים
בשעת כתיבת שורות אלו נראה שהפור נפל: בתי הספר העל יסודיים יושבתו ביום ראשון, פתיחת שנת הלימודים 2024/25. כל הגופים המעורבים במו"מ על הסכם שכר למורים – משרד האוצר, משרד החינוך, השלטון המקומי וארגון המורים – כשלו בתפקידיהם. כשל מחפיר.
אחרי ארבע שנים איומות, שראשיתן במגפת קורונה, המשכן באירועים הסוערים סביב הרפורמה המשפטית, המשכן במלחמת חרבות ברזל ובפינוי מסיבי של יישובי מערב הנגב וגבול הלבנון וסופן עד כה באימת מלחמה רב-חזיתית – תקופה שבה כיהן כל שר חינוך בממוצע 14 חודשים בלבד – נאלצו בסוף קיץ זה 1.5 מיליון תלמידי בתי ספר התיכוניים (ועוד כחצי מיליון בחטיבות הביניים) לכסוס ציפורניים ולהתייסר עד הרגע האחרון ממש כדי לדעת האם שנת הלימודים תיפתח במועדה. שום דבר – אבל שום דבר – במו"מ הנמרח הזה לא מצדיק את התוצאה הקשה. "זו תערובת של אנוכיות, צרות עין, התנשאות ואדישות לציבור שאמורים השרים, הפקידים וראשי האיגוד המקצועי לשרת קודם לכל את התלמידים", אומר אחד משרי החינוך לשעבר.
איום השביתה נולד משום שלארגון המורים העל יסודיים – 95 אלף מורים ועובדי הוראה – אין הסכם שכר מזה שנתיים וחצי. למה לכל הרוחות? האחריות על מחדל זה רובצת קודם כל על משרד האוצר: בכיריו יודעים היטב שעיכוב כה ממושך בהסכמי השכר יוצר עיוותים עמוקים בכל מבנה התגמול לקבוצות עובדים שהסחבת פגעה בהן, כולל בקרב המורים. אחד הפקידים הבכירים אומר: "הרווח כביכול לקופת המדינה מהדחיינות בהסכמי השכר הופך עד מהרה להפסד למדינה כולה". במקום סולם שכר המשקף מקצוענות, פדגוגיה והישגיות מוצעת כעת למורים בבתי ספר העל תיכוניים תוספת שכר אחידה בשקלים, בפעימות על פני שנים. קשה להמציא הצעת שכר שתהיה עוד פחות הולמת את צורכי מערכת החינוך; לא מיותר להזכיר ששכר המורים בארץ הוא אחד הגבוהים ב-OECD, יחסית לשכר הממוצע במשק.
שר החינוך יואב קיש החולש על תקציב של 84 מיליארד שקל העדיף ברוב התקופה לטמון ראש בחול והפגין חוסר אונים משווע. ישב מכווץ ביציע. וכשכבר תפס אומץ והחליט להצטרף לקלחת המו"מ, הוא הסתפק בהגשה מחדש של הצעת הסכם שכר ישנה ושחוקה שבישל האוצר.
לכאורה אבן הנגף בדיונים על הסכם השכר היא דרישת האוצר לכלול בו סעיף המאפשר להעסיק עד 6% מכלל המורים בבתי הספר העל יסודיים בחוזי עבודה אישיים, לא כפופים להסכמים קיבוציים, על תקן "מומחים". הדרישה נשללת מכל וכל על ידי ארגון המורים בראשות רן ארז. הוא רואה בה חטא קדמון, פתיחת סדק מסוכן להרס עבודת הוראה מאורגנת. שני הצדדים מפריזים בחשיבות הסעיף, ולו רק מפני שסעיף דומה בהסכם עם הסתדרות המורים לא הביא עד כה לחוזה העסקה אישי חדש אחד (!) ושכבר עכשיו מועסק מספר גדול מאוד של עובדי הוראה "זמניים" מחוץ להסכמים הקיבוציים במסגרות בלתי מסודרות.
הטענה לפיה חוזים אישיים למורים מומחים יערערו או יחזקו את מעמדו המקצועי של מורה בישראל מוגזמת בטירוף, לכאן ולשם.
מול המו"מ הכושל על הסכם השכר בחר השלטון המקומי, כלומר הרשויות המקומיות שהן המעסיקות של המורים ברבים מבתי הספר התיכוניים, להצטרף למנזר השתקנים. ראשי הערים הממהרים להשמיע דעה נחרצת באינספור נושאים לא מצאו לנכון להעלות הצעת פשרה סבירה משלהם ולא הפעילו את הלחץ המתבקש כדי לפתוח את שנת הלימודים הקרובה במועדה. קיבלו בהכנעה את מכתב האיומים ששלח להם ביום רביעי בצהריים הממונה על השכר באוצר שבו דרש "ליידע את המורים ששכרם לא ישולם" אם יפתחו כמתוכנן בשביתה.
אז מה עושים? לאוצר יש פתרון מבריק: שוברים את השביתה בעזרת מורים שיסכימו לשבור אותה. הצעה פסולה, הזויה וחסרת כל סיכוי.
גם אם תימצא הנוסחה הגואלת וברגע אחרון תתבטל השביתה, הממסד הנושא אחריות על מערכת החינוך העל יסודית בארץ בגד במודע בציבור של שני מיליון תלמידים סחוטים, מתוסכלים ומיואשים שהוא אמור לשרת. התעלם מצורכיהם לטובת צרכיו. הנה עוד דוגמה למדיניות ההפקרה המרעילה כל חלקה טובה שעוד נשארה בארצנו.
