1 בספטמבר ביום ראשון. א' באלול ביום רביעי. שנת הלימודים נפתחת עבור מיליונים בכל רחבי העולם היהודי. שנה"ל תשפ"ה מגיעה אחרי שנה שבה למדו פחות בכיתות, יותר בחיים. ובפרשת השבוע, פרשת רְאֵה, משה רבנו ממשיך לשאת את נאום הפרידה מעם ישראל. הצוואה שלו רלוונטית לכולנו, ובמיוחד לכל כך הרבה תלמידים, מורים והורים. אז הנה מדריך הפרשה לשנת הלימודים החדשה.
• רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. תראה, אלוקים אומר לכל אחד מאיתנו, בלשון יחיד: יש בחירה. תמיד. בכל מצב. יש ברכה ויש קללה, ושתיהן לפניך, היום ובכל רגע. בחירה חופשית היא יסוד חיוני תמיד, ובפרט עכשיו. אפשר לבחור בטוב.
• וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. עם ישראל מגיע לארץ ישראל, ולא מקבל הנחות. להפך, הוא מקבל אחריות. תרי"ג מצוות, כלומר 613. משה רבנו מפרט בפרשה הזו 55 מתוכן. כי המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילדים ובעצם לכולנו, היא לא חופש, אלא משמעת ומשמעות.
לא אשכח איך בימים הראשונים אחרי מתקפת חמאס, נפתח ב"יד ושם" בית ספר לילדי המפונים מעוטף עזה. המנהלת שגויסה למשימה, שני לוריא, העירה להם בשיחת הפתיחה על השקיות שהשאירו אחריהם בהפסקה. הם הביטו בה בעיניים המומות. היו שם ילדים שישבו שעות בממ"ד, שעברו טרגדיות. מה היא רוצה עכשיו עם השקיות שהם צריכים לאסוף? אבל היא צדקה. אחר כך אמרה לי: "לאסוף עטיפה ולכלוך זה יותר חשוב מאלף פלייסטיישנים שהם יקבלו בחינם ואלף מופעים של קוסמים שיבואו למלונות".
• ובכל זאת, רגישות. לא רק נחישות. שתי פניות קיבלתי השבוע, מאנשים שממש מתחננים אלינו להיות יותר רגישים.
רויטל שמיר איבדה את בעלה מוטי שמיר הי"ד בשמחת תורה, כשהגן על קיבוץ רעים. כך כתבה: "חשבתי לעצמי, מה יכול להקל עלינו, בעונת האזכרות הקשה שנפתחת כעת? התשובה שלי היא: רוח של אדיבות, של רגישות. תחשבו רגע שהעצבני בתור במכולת בדיוק ממהר לאזכרה של חבר. ההיא שנוסעת לאט וכולם צופרים לה בדיוק חוזרת מהורהרת מהאזכרה של בן זוגה, ממש כמוני. אולי ההוא חושב עכשיו על חטוף שהוא מכיר. לכל אחד יש השנה פצע בלב. חלק מהרפואה זו הרוח הטובה שלנו".
המסר השני, לצוותי חינוך, הגיע ממשפחתה של עדיאל טויטו הי"ד, צעירה שנרצחה בנובה. אתי קליינמן מהעיר לוד, בת דודה של עדיאל, היא גננת, ורואה בעבודתה שליחות.
עדיאל, שהתמודדה ב-MKR, עברה חוויות לא פשוטות במערכת החינוך. היא הכירה ילד מהגן של בת דודתה וביקשה שתשים לב אליו במיוחד, בגלל הרקע שלו. השבוע אתי מצאה את ההתכתבות הזו: "הוא זקוק לדמות אחת. את הידיים הכי טהורות לנפש המסכנה שלו". ואתי עונה: "מתפללת להיות שליחה נאמנה". ועדיאל ממשיכה: "אנשים רואים ילד, לא יודעים מה הוא עובר, ואם הוא קצת קשה ישר נכנסים בו. כמה נכנסו בי כשהייתי קטנה".
• וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקֵיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם. תמיד היו קשיים, מלחמות וצרות. גם הכניסה לארץ אחרי השנים במדבר לא הייתה קלה. אבל תמיד, בכל עת, התורה מבקשת מאיתנו גם לשמוח. בלי משטרת עצב שלא תאפשר לאנשים לחגוג, לחיות, וכן, אפילו ליהנות.
אבל איך שמחים? בפרשה השמחה מגיעה עם עלייה לרגל לירושלים, אל המקדש. עם ציון חג משמעותי, ועם דאגה למי שאין לו: גר, יתום, אלמנה. זה המתכון לשמחה.
• לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. בהמשך הפרשה שוב מוזכרת הדאגה לנזקק, לאביון. כידוע, הדלת לאושר נפתחת החוצה. מנהלים ומורים רבים כבר כתבו על כך, לקראת סוף החופש. על הערנות לכל המצוקות שמסביב. שנת הלימודים הזו לא תעסוק רק בחומר הלימוד. מהתנדבות אצל חקלאים ועד עזרה למשפחות מילואים - יש כל כך הרבה מעגלים של חסד שעוד יתבקשו כאן.
• בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. בתרבויות זרות נהגו להפוך את המוות לעבודת אלילים. אנשים נהגו לשרוט עצמם, לבנות סביב קברי המתים פירמידות ולחנוט אותם ולשלוח איתם חפצים לעולם הבא. היהדות מתייחסת למוות אחרת. יש לנו אבא בשמיים, והנשמות עולות אליו. האדם הוא לא רק גוף, לא רק חומר, יש לנו נשמה נצחית. וכאן בעולם הזה צריך לעשות טוב, לזכרם ולעילוי נשמתם של מי שעלה למעלה.
השבוע סיימו כ-1,200 משפחות אמירת קדיש על היקירים שנפלו ב-7.10, כנהוג לאחר 11 חודשי אבל. יהי רצון שיתקיימו בנו המילים שבסופו: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן".
• לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ. מצוות הכשרות מופיעות בפרשה, בפירוט רב. תרנגול כן, חזיר לא. בקר כן, שרצים לא. המסרים הגדולים של משה רבנו הם לא רק מילים יפות באוויר. הם יעברו מדור לדור, אלפי שנים, אם הם ייכנסו גם לצלחת, למטבח, לסטייק שאוכלים ולמסעדה שיוצאים אליה. לא רק לתוכן, גם לאוכל שמכניסים לגוף יש משמעות.
• וְעָשִׂיתָ פֶּסַח... חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... הפרשה מסתיימת בחגים. בדופק השנה הקבוע. יש פסח ושבועות וסוכות, בכל המצבים. עוגנים של זהות. תחנות שאנחנו יודעים שמחכות לנו, וטוענות אותנו במוטיבציה, במשמעות, בקדושה.
אז נתחבר רגע לדופק של השבוע: ביום שלישי ורביעי יחל חודש אלול. וכמה שאנחנו זקוקים לו השנה. הסליחות, הווידוי, התיקון, התשובה, השיפור. "בן אדם מה לך נרדם", יחלו לזעוק בסליחות כבר השבוע, בניסיון לעורר את הנשמה מול השגרה השוחקת, הקיבעון, הקונספציה בכל התחומים. "חטאנו לפניך, רחם עלינו", ישאגו הרבבות ברחבת הכותל המערבי ובכל רחבי העולם היהודי. חודש של חישוב מסלול מחדש, אישית ולאומית, עומד בפתח.
חודש טוב, שבת שלום, שנת לימודים מבורכת.
הסטטוס היהודי: "חודש אלול הבא עלינו לטובה, הוא החודש המעודד את הנשמה הישראלית" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
