תיאוריות קונספירטיביות חובקות עולם הן בעיניי הבל ורעות רוח. הן מושלמות מדי, מתוחכמות מדי. בתהליך קבלת ההחלטות בדרג הפוליטי יש, על פי ניסיוני, יותר מקריות מתכנון, יותר טמטום מזדון. אף על פי כן, התיאוריה הקונספירטיבית הבאה ראויה לדיון, גם משום שהיא רווחת במערכת הביטחון ובממשלות זרות, גם משום שהיא מרשימה בחזון שלה, ואולי, בעיקר, כי היא מספקת הסבר יצירתי לכמה מאירועי המלחמה.
2 צפייה בגלריה
(נזק לא מבוטל בגלל ציוץ של שר: צה"ל בנור א־שמס, שלשום | צילום: ג'פאר אשטייה, אי־אף־פי)
אפשר לנסח את התיאוריה כך: שרים בממשלת ישראל ובקואליציה שלה, ביד אחת עם ארגוני ימין ואנשי תקשורת שקרובים אליהם, גמרו אומר להעביר את המלחמה בעזה לגדה. תרחיש המקסימום מייחל למלחמה בגדה ובצפון, רצוי גם עם איראן, שתכלול השמדה של הגרעין האיראני ושל התשתיות בלבנון, גירוש של מיליוני פלסטינים מהשטחים, סיפוח הגדה לישראל ומחיקת הרשות הפלסטינית, חמאס וג'יהאד. תרחיש צנוע יותר מסתפק בכיבוש מחודש של הגדה כולה ומחיקת הרשות הפלסטינית.
הראיות לחיזוק התיאוריה נסיבתיות בלבד. נסיבה אחת: מתחילת המלחמה מפעילים שרים לחצים על השב"כ וצה"ל להעתיק את הטכניקות המיושמות בעזה לשטחי הגדה – להרוס, לגרש, לכבוש. כל רמז לפעילות של הרשות נגד ארגוני הטרור נתקל במחאה של שרים וחברי כנסת מהקואליציה. שליחיהם – כתבים בערוצי הטלוויזיה, השמות ידועים – מציגים יום-יום שאילתות שנוגעות לרשות ברמאללה. שיתוף הפעולה איתה, שבעיני השב"כ וצה"ל חיוני לביטחון, מתואר כמזימה חתרנית, על סף בגידה.
נסיבה שנייה: נתניהו מסרב להכיר בעובדה שמיטוט הארגון הצבאי של חמאס מאחורינו. התמונה הכללית בדרום הרצועה השבוע התאפיינה במנוסה של אנשי חמאס, יחידים או חוליות, אל השטח הבטוח יחסית מבחינתם, במואסי. לפי הערכות הצבא, מאז 7 באוקטובר נהרגו 17-18 אלף אנשי חמאס. כל שורת הפיקוד של הארגון, לבד מסינוואר ואחיו, חוסלה. זה לא אומר שבמאמץ להרוג את הנותרים לא ייפגעו חיילים וחטופים שלנו: חיילים נפגעים יום-יום, בטפטוף שלא נגמר. וכבר נאמר, בצדק, שמספר החללים מכוחותינו במלחמה הנוכחית עולה על מספר החללים ב-18 שנות לחימה בלבנון.
אין דרך להגיע עד לחיסול הטרוריסט האחרון, לא כאן ולא בשום מקום בעולם. בחומת מגן, המבצע המוצלח ביותר של צה"ל נגד הטרור בגדה, הסתיימה הפעילות בהדרגה, כשהטרור דעך. נתניהו מסרב לומר איזה עתיד הוא רוצה לעזה – האם שלטון חמאס, רשות, כוח בינלאומי או ממשל צבאי ישראלי. הוא מסרב להגיע להפסקת אש, כל פעם בתירוץ אחר. הוא מבטיח לא להפסיק עד שנגיע לביטחון המוחלט (במקום הניצחון המוחלט), אבל מסרב לומר מהו. האם גם הוא מבקש להעביר את המלחמה בעזה לגדה?
נסיבה שלישית: הניסיונות של גורמים בימין להבעיר את הגדה. בן גביר עושה את זה בהר הבית, הכהניסטים של סמוטריץ' והליכוד בציוציהם, ונערי הטרור היהודי בג'ית. על אלה, בהמשך הטור.
והיא לא ידעה שהיא כזאת
אור ליום רביעי פתח צה"ל בפעולה משולבת נגד כיסי טרור במחנה הפליטים נור א-שמס שליד טול-כרם, במחנה הפליטים ובשכונה המזרחית בג'נין ובמחנה הפליטים אל-פארעה, במורד הדרך לבקעת הירדן. בבת אחת נולדה לנו נסיבה רביעית, אף שהיא לא ידעה שהיא כזאת.
אפתח במה שמופרך: לא נכון שזה המבצע הצבאי הגדול ביותר מאז חומת מגן. בית וגן, ביולי אשתקד, שהתמקד בג'נין, היה מבצע אוגדתי (אוגדה 98). הכוח שפעל בו היה גדול בהרבה. המבצע הנוכחי מתבסס בעיקר על שלוש החטיבות שמוצבות כרגע במקום. לא נכון שישראל מנסה לפנות פלסטינים מאזורי הלחימה כפי שעשתה בעזה. שר החוץ ישראל כ"ץ פירסם בתחילת המבצע הודעה מופרכת, שגרמה נזק לא מבוטל. "עלינו לטפל באיום (באיו"ש) בדיוק כפי שמטפלים בתשתיות הטרור בעזה", כתב, "כולל פינוי זמני של תושבים וכל צעד שיידרש. זאת מלחמה לכל דבר, וחייבים לנצח בה".
ההודעה של כ"ץ הופצה בעזרת הודעות מחאה של הרשות הפלסטינית. היא הפכה לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת במערב. נתפס האקדח המעשן: ממשלת ישראל מעבירה את הג'נוסייד שלה מעזה לגדה. לצה"ל היה חלק באשמה: הוא הקים מחסומים סביב המחנות שהותקפו והודיע שמי שירצה לצאת יוכל לעשות זאת, לאחר בדיקה. בנור א-שמס, מחנה פליטים בן כעשרת אלפים תושבים, יצאו כ-3,000. צינור שהוביל מים למחנה, נחבל ונותק. ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם נזעקו. אתמול יצאו לשטח אלוף הפיקוד ומתאם הפעולות בשטחים במאמץ לתקן תשתיות מים וביוב ולהבטיח שהפגיעה באזרחים תהיה מזערית.
למבצע אין שם מוסכם. שני השמות שהוזכרו, "שי לחג" ו"מחנות קיץ", לא אומצו בצה"ל. המבצע ממוקד בסיכול טרור, לא בשינוי המציאות. באל-פארעה הצטבר אמל"ח איראני שהוברח מירדן. בג'נין נותרו יעדים שלא חוסלו במבצע הקודם, לפני שנה. בנור א-שמס חוסלו אור לאתמול חמישה מחבלים שהסתתרו במסגד. בין ההרוגים, מוחמד ג'אבר, אבו-שג'אע, שצה"ל מתאר כראש התארגנות הטרור במחנה. לבד מפצוע קל אחד, לוחם ימ"מ, לא נרשמו עד אתמול בבוקר נפגעים בין כוחותינו. הייתי רוצה לכתוב שכוחותינו שבו בשלום לבסיסם, אבל הם טרם שבו.
טרור במדי צה"ל
ג'ית הוא כפר שקט יחסית שממוקם סמוך ליצהר ולחוות גלעד – שני מוקדים היסטוריים של טרור יהודי. לפני שבועיים פרצו אליו כ-100 פורעים חמושים. חלקם הצטיידו בבקת"בים. הם הבעירו בעזרתם בתים וכלי רכב, ירו למוות בפלסטיני אחד ופצעו אחר. אלוף הפיקוד החדש, אבי בלוט, ביקר בכפר לאחר הפוגרום. המקומיים, סיפר אחד הקצינים שליוו אותו, הגזימו בתיאור הפרטים אבל אמרו אמת כשהתלוננו שאין מי שיגן עליהם מפני היהודים.
התחקיר שנעשה בצבא, באחריות המח"ט והמאו"ג, ארוך ומפורט. ההודעה שפירסם דובר צה"ל נוגעת ביושר, בשקיפות, בנקודות הכואבות. אחת מהן היא הרבש"צים, רכזי הביטחון, בהתנחלויות ובמאחזים באיו"ש, וחברי כיתות הכוננות שמשרתים תחתיהם, במדי צה"ל. הרבש"צים מקבלים משכורת מצה"ל. אף על פי כן הם נמנעים מלהעביר מידע לצבא על התארגנות של טרור יהודי. חברי כיתות הכוננות, אולי גם הרבש"צים, מעורבים בטרור בעצמם. הצבא אוסר עליהם לפעול מחוץ ליישוב. למרות זאת, חלק מהם היו בג'ית והשתתפו בפוגרום.
צה"ל במלכוד: הוא מקים, מחמש ומפרנס כיתות כוננות כדי לספק הגנה ליישוב מפני טרור פלסטיני, ותוך כדי כך מקים, מחמש ומפרנס טרור יהודי. התוצאה היא טרור במדי צה"ל. לאחר האירוע בג'ית לקח הצבא את הנשק משניים מחברי כיתות הכוננות. האם העונש הזה ירתיע מישהו? אני לא חושב. האירוע בג'ית המחיש את הסכנה שכיתות הכוננות ייהפכו למיליציה, לכוח חמוש בשירות הטרור.
השב"כ נתן לצה"ל התרעה כללית על פעולת טרור באותו יום. ההנחה הייתה שהתוקפים יתכנסו בצמתים ויידו אבנים, אולי גם בקת"בים, על רכבים פלסטיניים. לשם הוזרמו הכוחות. מודיעין ספציפי לא היה – הרבש"צים לא דיווחו. חסימות היו, אבל הפורעים עקפו אותן בדרכי עפר.
הצבא הגיע באיחור. לוחמים מחטיבת המילואים 551, חטיבת קומנדו שעשתה עבודה מרשימה ביותר בעזה, חילצו תושבים מבתים שהוצתו. הם יצאו מפויחים. הפורעים יצאו בלי פגע: אין בצה"ל תורת לחימה אפקטיבית נגד טרוריסטים יהודים ("תורת לחימה" הוא גם שם של עמותה שפועלת להפצת תכנים דתיים וימניים בצבא. נא לא לבלבל). בשטח, עם משטרה שבוחרת להיעדר וחיילים שחלקם מחוברים לטרור, הצבא חסר אונים.
אלוף בלוט לקח את האחריות לכישלון על עצמו. במציאות שהבריחה מאחריות הפכה בה לנורמה, ההתבטאות של האלוף ראויה להערכה. לא בטוח שהיא תמנע את האירוע הבא.
מתוק ומר
ביום שלישי התקיימה בנתיבות חתונת בתו של הרב חיים יוסף דוד אברג'ל. התקשורת החרדית מסקרת את האירועים האלה בהתפעלות שלא הייתה מביישת את גיא פינס. העניין ממוקד לא בכלה, גם לא בחתן, אלא באורחים: מי הגיע ואיפה הושיבו אותו. אמור לי היכן הונח ישבנך ואומר לך מה אתה שווה. הרב אברג'ל הושיב את השר בן גביר מצידו האחד ואת השר וסרלאוף, גם הוא עוצמה יהודית, מצידו השני. הוא הקדיש לבן גביר ברכה חמה במיוחד: "ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו, איתמר המתוק".
אפשר לומר על העבריין שהפך לשר משטרה הרבה דברים – מתוק הוא לא. לרבנים יש כנראה חוש טעם משלהם, נשגב מהבנתם של ישראלים פשוטים. הרב אברג'ל הודיע לאחרונה שהחליט לנטוש את רשת החינוך בני יוסף שבבעלות ש"ס ולעבור לרשת החינוך הממלכתי-חרדי. הוא האשים באותה הזדמנות את ראשי ש"ס בשחיתות אישית ובחיי פאר. מתברר שלא כסף או אגו הניעו את כבוד הרב לחצות את הקווים לבן גביר, אלא רגישות מוסרית. המצפון, המצפון.
בתשעה באב עלה בן גביר להר הבית וסקר, כמפקד במסדר, שורה של יהודים שכרעו לתפילה. ביום שני השבוע הוא קרא להקים בית כנסת על ההר. בציוץ פרובוקטיבי אחד הוא קרא תיגר גם על המדיניות המוצהרת של הממשלה שהוא מכהן בה, גם על הסטטוס קוו ששורר בהר מאז 1967, וגם על האיסור שהטילו דורות של רבנים על כל יהודי ירא שמיים. הנימוק של הרבנים היה הלכתי: המבקרים עלולים להיקלע למקום שבו היה קודש הקודשים. עונשם יהיה כרת – מהעונשים החמורים ביותר בהלכה.
בן גביר עלה על גל קיים. בשנים האחרונות הפכה העלייה להר למשימה קורצת, חתרנית, בעיני חלק מהצעירים הדתיים. המניע לאומני ונדל"ני – לכבוש את ההר מידי הערבים – אבל יש בו גם התרסה נגד הרבנים. בפעם האחרונה שביקרתי בהר, השלט האוסר של הרבנות הראשית עדיין קידם את המבקרים בכניסה לשער המוגרבים. הצעירים הדתיים שעמדו בתור, בחרו להתעלם. נדמה לי שאחד אפילו הצטלם על רקע השלט, סלפי להכעיס.
אם העלייה הגוברת של דתיים להר מסמלת משהו, היא מסמלת את ניצחון הלאומנות על הדת. "מיליטריזם כן, שירות בצבא לא, כמה נוח", אמר לי בחיוך מר פעיל בש"ס ששירת בצה"ל. הבן-גביריזם מאיים היום על הממסד החרדי לא פחות משמאיימת עליו החילוניות הליברלית. הוא מכרסם במרות הרבנית וקורץ למצביעים בקלפי. בן גביר מציע לצעירים החרדים חלופה פשיסטית, כוחנית, זוהרת, עם ציציות.
היחס המתירני של הרבנים להפרת ההלכה מפתיע אותי: בבורותי ציפיתי שיחרימו, שימלאו את הקירות בפשקווילים קורעי לב, שיאיימו לפרק את הקואליציה אם בן גביר יפקוד שוב את ההר. מתברר שהם פחות קנאים לדת ממה שמקובל לחשוב (או, לחלופין, טובים מאוד בהדחקה). ההתקפות תועלו לקטטה הצפויה, הבלתי מזיקה בעליל, בין פוליטיקאים: שר אחד, משה ארבל מש"ס, יצא נגד הפרת האיסור ההלכתי והנזק הביטחוני והמדיני במעשיו של בן גביר. הוא חטף מיד חזרה.
עמיחי אליהו, השר למורשת, הוציא לטענת ש"ס שני מיליון שקל מתקציב משרדו כדי לממן עלוני בתי כנסת שקוראים למתפללים לעלות להר. כמו בחינוך החרדי ובטרור היהודי בגדה, הממשלה מממנת את הפעולות נגד המדיניות המוצהרת שלה. בהשראת משפט שאמרה קמלה האריס בנאום המועמדות שלה, אפשר לומר שנתניהו אולי לא רציני, אבל הנזק שהוא גורם בתפקידו רציני בהחלט.
אגב, השר אליהו קורא לאחרים לעלות אבל לא עולה בעצמו. סבא שלו ואבא שלו, רבנים נערצים במגזר הדתי-ציוני, הקפידו על האיסור. דוד שלו הצטרף לאחרונה לקריאה של עשרות רבנים לעצור את העליות להר. המשפחה חשובה, גם המורשת, אבל הבוס חשוב יותר.
בקואליציה המוטרפת של נתניהו מייצגת ש"ס סוג של בגרות. השרים שלה ענייניים יותר, יעילים יותר, מרוב שרי המפלגות האחרות. הם לא צריכים להתחנף לחברי מרכז. אריה דרעי לא פוחד מלטפח עמיתים מוכשרים: זה אחד ההבדלים בינו לבין נתניהו.
אבל לבגרות יש מחיר: דרעי איבד את היצר המהפכני שלו. כמו החכם בתרנגולים בלול, הוא מגביה עוף, אבל נזהר לא לעבור לעולם את גובה הגדר. משפחות החטופים שבנו עליו למדו להנמיך ציפיות: הוא יתפלל להחזרת החטופים אבל לא יכפה על נתניהו להחזיר אותם בפועל. דרעי וש"ס כולה מבקשים למלא את תפקיד המבוגר האחראי במערכת שמתפרקת מבגרות ומאחריות – מתפרקת מרצון. זה הרואי, אומר דרעי לעצמו; זה שימושי, אומר נתניהו; זה פתטי, אומר בן גביר.
תפסיקו לשיר
קשה להבין את המהומה סביב טקס יום השנה למחדל 7 באוקטובר. אני לא מבין מה עושים בסיפור הזה זמרים ובדרנים משני צידי המריבה, מה עושה בו המפיקה המשפחתית מירי רגב, מה עושה בו הנשיא ולמה יש צורך בתקציב. יום השנה היה צריך להפוך ליום אבל לאומי: בכל מוסד ציבורי הדגלים היו מורדים לחצי התורן; הממשלה, המטכ"ל והכנסת היו מתכנסים לישיבות אבל; בבתי הספר היו מספרים לילדים מה קרה; והמשפחות והחברים והישראלים כולם היו פוקדים את בתי הקברות ואת היישובים שבהם הכה המחדל. את שירי השכול של נתן יונתן ונעמי שמר נשאיר לשנים אחרות, מפויסות יותר. אין מה לשיר ביום הזה בשנה הזאת, לבד מ"התקווה". אין מקום לטקסטים, לבד ממכתבי התפטרות ומדוחות חקירה.
המריבה על טקסים שמוטב היה להם לא להיוולד, היא עוד תרגיל בהסחת דעת מהבעיות האמיתיות שנולדו ב-7 באוקטובר ורק תפחו מאז. הטקס הנכון היחיד הוא זה שילווה את 107 החטופים שנותרו, בשובם הביתה. ¿
