ספרו החדש של המשורר ארז ביטון "עיר פרזות, בית הקברות בלוד" (הקיבוץ המאוחד) מורכב משני שערים ושניהם מובילים אל המתים. בתנועה בין בית הקברות הישן לבית הקברות החדש של לוד, הופך העבר להווה שנפרש בפני הקוראים כגלריה של דמויות. זהו סיפורם של יחידים וסיפורה של קהילה. סיפורם של אלה שגורלם נחתם ולא הצליחו להימלט, לא ממותם וגם לא מחייהם. זה סיפור של "אֲנָשִׁים/ שֶׁיּוֹמָם עָמָל וָפֶרֶךְ/ שֶׁכָּל מְאוֹדָם הָיָה/ לְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה/ וְהָאֲדָמָה הִתְרַחֲקָה מֵהֶם/ תְּלוּשִׁים וּנְטוּשִׁים/ בְּתוֹךְ חֲלוֹם שָׁבוּר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במעבר מבית הקברות הישן לחדש מגלים גם הקוראים שמהגורל שחיכה להורים, לא הצליחו להיחלץ גם ילדיהם. זהו סיפור של דור ושל הדור שבא אחריו, סיפור של נטישה, אובדן ומוות. כשאני שואלת את ביטון אם אווירת המוות של הספר קשורה למצב האסוני שבו אנחנו חיים, הוא מגלה שכתיבת הספר התרחשה לפני 7 באוקטובר.
"הכתיבה התחילה מהמוות של אחיי, אלי ויהודה, שנפטרו במרווח של ארבעה חודשים זה מזה וזה בא אליי כרעם ביום בהיר", הוא מספר. "הם היו חולים אבל עם מחלות שניתן לחיות איתן, הם בסך הכל היו צעירים יחסית. אלי צעיר ממני בעשר שנים ויהודה צעיר ממני ב-16 שנים. זה הכה אותי עמוקות כי המוות שלהם בא במפתיע. פתאום טלפון, תבוא מהר לבית החולים כי האח גוסס. לא הייתה הכנה, קשה לתאר את המהלומה. זה התכתב אחר כך עם הדמויות והאווירה של הדור שלהם והדור של ההורים שלי. מות האחים המחיש לי שכל הדור הזה הוא דור של מוות. אני הולך ושורד וחי, כשסביבי אנשים מתים. זה נבע גם כהמשך תחושה של ספרי הקודם 'תפרים', שכל כולו אבל עליי. בגיל עשר כשנפצעתי וכמעט מתי. מהאבל על עצמי לא השתחררתי וזה התעצם עם מות אחיי ואחר כך התרחב לדור החברים שלי, דור שלם שהלך לאיבוד. וזה לא דור ההורים, ההורים שלי עלו לארץ מתוך אידיאליזציה של ארץ שהתפללו אליה יום יום. זה היה מובן, גם אם לא מקובל כל כך, שהאבא נשאר עם היד נטויה כדי לנשק את אדמת ארץ ישראל והאדמה התרחקה כל הזמן. הוא הפך אדם סר וזעף".
תחושות המוות והאובדן בספר מהדהדות את מציאות חיינו בתקופה הזאת.
"אין ספק שהאווירה של המוות סביבנו מתכתבת עם התחושה של הספר. אנחנו באבל. זה לא מנחם אבל אני רואה אנשים שמנסים למצוא דרך מתוך יסודות השכול והאבל לצאת אל הבנייה ואל השמח, כי הארץ, המדינה שאין בלתה, היא הייעוד שניתן לנו במתנה גדולה. ועם כל הצער והכאב אנחנו צריכים לשמור על המדינה. זו זכות. הביאו אותי לארץ ישראל בגיל שש, לא שאלו אותי. הפכתי לדובר שפה אחת, העברית, ובעצם אין לי שום אופציה לחיות במקור אחר. וזה הולך עם העמדה האידיאלית שלי, שיהודי זה מקומו. אין מקום אחר, לטוב ולרע. אני יצוק מחומרים של כאב גדול, של מורשת מסובכת מאוד של העם היהודי, וגם של המון שירה, שמחת יצירה והתפעלות מהמקורות. אני קורא יום-יום תהלים, אני חוגג את הלהט הלשוני. השפה כל כך פואטית. זו זכות להיות שייך לשפה כזו ולניגון כזה. אני לא יכול להתכחש לאבל, למצוקה, לצער. כשאני חושב על החטופים, למשל, אני מבולבל לגמרי. אין לי מילים, אין לי טקסטים להבין את גודל הזוועה. והעולם שותק".
"בית הקברות בלוד" מופיע כבר כשיר בספר "תמביסרת ציפור מרוקאית. מתי החלטת לצאת מהשיר הזה לכתיבה של ספר שלם?
"ב'תמביסרת' הייתה ההתחלה של הדור הקודם, הגדיעה הזו. נגדעו חזון ואמונה גדולה במוות של ההורים, השכנים. המוות של האחים נכנס לבית הקברות החדש ונתן ביטוי לדור חדש וצעיר שהלך ואיננו. האם החזון הציוני כשל רק כשהדור הראשון שילם את המחיר או שהכשלון מהותי, גם של הדור החדש ואולי גם של הדור שיבוא אחר כך?"
מה מחזיר אותך כל הזמן ללוד ביצירה? אתה חוזר לשם גם בחיים?
"הייתי שם לפני שבועות אחדים, בהריסות של הבית שגרנו בו. הייתה כוונה של השלטונות, כנראה בתחילת שנות ה-50, להרוס את כל השכונה ולבנות מחדש. אכן הרסו אותה, אבל לבנות לא בנו. גרמו לאנשים לעזוב למקומות ארעיים ולא בנו מחדש. להפתעתי ראיתי שם את הבן של בנו, מנהל את החנות של בנו. זה עובר מדור לדור. הספר מנציח דמויות מרגשות כמו דוידו החבר שלי, שכל כך רצה לפגוש אותי. נפצעתי ב-1951 ועברתי ל'בית חינוך עיוורים'. התנתקתי מהחברים האלה. לימים הם זיהו אותי דרך התקשורת ורצו לפגוש אותי. זה לא יצא. הוא מת לפני שיצא לנו להיפגש. הרגשתי צורך לתת לזה ביטוי".
גם אם המוות אופף את הספר כולו, התיאור החי כל כך של הדמויות, של המקום, של סצנות מחיי היום-יום, יוצרים את המתח שיש בשירים, שמחזיקים את שני הקצוות. באפיון הרגיש, המורכב והחד-פעמי של כל אחת מהדמויות, מעניק להן ביטון חיים. יש משהו קולנועי בהצגת הדמויות, ושמו של הספר מזכיר את סרטו המפורסם של רוסליני "רומא עיר פרזות", מבשר הניאו-ריאליזם האיטלקי.
העולם שמתעד ביטון פועל כמו מתוך מנגנון פנימי, במציאות המתהווה של "תּוֹשָבִים שֶׁזֶּה עַתָּה בָּאוּ/ מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת". העולם החיצוני כמעט שאינו קיים בספר, הוא מבליח לרגעים קצרים, כמו בשיר על חיים קזבלן שנכתב עליו מחזה, שבו הוצג "כְּאִישׁ נֶעֱלָב/ אוֹהֵב עַמּוֹ רָגִישׁ לִכְבוֹדוֹ". אף על פי שלוד היא מקום קונקרטי בשירים, עם הדים לעבר ומסגד גדול ונטוש, לעיתים נדמה תוך כדי קריאה שהיא אוטונומיה, מנותקת וחסרת הקשר. או כפי שמתאר אותה הכותב, "עִיר שֶׁנּוֹתְרָה/ כִּשְׁאֵלָה גְּדוֹלָה/ לְלֹא מַעֲנֶה".
מי שקראו בספריו הקודמים של ביטון, בן 82, ובעיקר בספרו האחרון "תפרים", מכירים את לוד ואת אנשיה. בחלקו האחרון של "תפרים" מתאר ביטון בקטעים קצרים הנקראים "מקטעים" חוויות מילדותו. הוא מכניס את הקוראים לרגע השבר ששינה את מסלול חייו, כשבגיל עשר, לאחר שמצא רימון בשטח והרים אותו, הוא נפצע ואיבד את מאור עיניו. וגם לכל מה שיבוא אחר כך, מכניס ביטון את הקוראים; הגוף המצולק, המעבר ל'בית חינוך עיוורים' בירושלים, החזרה הביתה מירושלים ללוד לביקורים, הכאב והבדידות.
מרבית האירועים הללו לא נכתבים כזיכרונות שביניהם ובינו מרחק של עשרות שנים. הוא כותב עליהם, כמו גם על האנשים ועל המקום כאילו הוא שם עכשיו. כאילו הוא שם תמיד.
ב"תפרים" אתה מתאר באופן חשוף ואמיץ מציאות קשה בבית אחרי הפציעה שלך. בשירים כמו "על גב הבור" מתוארות חוויות קשות בהקשר המשפחתי. הרגשתי שצריך לעבור דרך כדי לכתוב את הדברים הללו, שמאוד לא קל לכתוב.
"אני מתייחס לזה כאל פלא, כנס. כשהגעתי לסיטואציה שיכולתי לפרוק מעליי מחסומים, הסגרים וגבולות ולגעת בשורש הכאב, באמת החשופה. גם ביחסים של ההורים, אבא, אמא, האחים, נתתי הזדמנות לבטא את הרגש האמיתי שלי — כעס, קנאה, אובדן, מוות, דחייה. איך זה לצאת מהבית, להיות זר. כל פעם שבאתי לחופשות בלוד אני מתדפק, קבלו אותי, אני שייך אליכם".
כמי שגדלה בירושלים ועדיין מרגישה את ההשפעה המכרעת שהייתה לעיר על מי שאני, אני מזדהה עם החוויה שיש מקומות שיש להם משקל רב על חיינו. מה אתה מרגיש שלוד עשתה לך כאדם?
"אני חושב שזה בא לביטוי בספר הקודם שלי כשאני כותב על הדמות שלי כילד. ילד חופשי, הולך יחף, מוריד בכוונה נעליים, לוקח קרש ועוד קרש ומכין מהם קורקינט, אץ רץ ברחובות ומאבד תחושת זמן. לאבד את תחושת הזמן זה אחד הקסמים שנשארים בתודעה. אחרי שנפצעתי ביקרתי בלוד בחופשים. כשהייתי מגיע הייתי ער לשינויים שקרו אבל לא כל כך לעומק. שם עיצבתי את התימהון, את המשורר שבי; בתימהון של ילד שהלך לבדו ואין בלתו חוץ מהאור, הצמחים, הפירות שהוא רואה על העצים. הזיכרונות של הילדות המוקדמת עשו אותי למרוכז מאוד במילים שיוצאות בסופו של דבר בצורה של שיר".
בשיר "אבוטבול" אתה כותב, "לָמַדְתִּי לְהַקְשִׁיב/ לִשְׁמֹעַ מְבֻגָּרִים הָעוֹמְדִים לְיָדִי/ וּמְדַבְּרִים בִּי וּבַאֲנָשִׁים/ כּאִלּוּ אֵינִי שׁוֹמֵעַ". זו התחושה שגדלת איתה כילד עיוור? הקשב הזה עוזר לך ככותב?
"גם היום לפעמים פונים לאשתי כאילו אני לא קיים, אבל אני לא מתרגש מזה. אני חושב שזה קשור לילדים. מבוגרים הרבה פעמים מתעלמים מילדים, לא חושבים מה הוא מבין, מה הוא לא מבין. בילדותי נחשפתי לסיטואציות כאלה".
בשיר "לפני ואחרי" ב"תפרים" אתה שואל "לְמָה יֵשׁ לָשׁוּב?" וגם, "הַאִם אֶהֱפֹךְ חָרְבָּה אֲהוּבָה לְאַרְמוֹן?" מה קורה בעיבוד של החיים לשירים? מה הכתיבה עושה לזיכרונות, להווה?
"היא פודה אותי ממחויבות כלפי דמות כמו דוידו, שהרגשתי צורך לתת ביטוי כלשהו לעובדה שהוא כל כך רצה לפגוש אותי. הדיבור בכתיבה בא לתת איזו גאולה לחיים עצמם שהם מפוספסים, שאנחנו מפספסים אותם בצד הקונקרטי שלהם והכתיבה היא פורקן וגאולה קטנה של האיבוד שאנחנו מאבדים, ששום דבר לא נשאר ממש".
והשירים של ביטון אכן נשארים. ההיכרות שלי עם ארז ביטון התחילה במפגש בין דפי הספרים, של קוראת מול כותב. אני זוכרת היטב את חוויית הקריאה בשיר "חתונה מרוקאית" בפעם הראשונה. מעטים היו המקרים עד אז שנחשפתי לשירה שבמרכזה עמדו דמויות שהזכירו אנשים שהכרתי וחוויות שעברתי. שראיתי בהן את השכונה שלי ואת הבית שלי, את עצמי ואת המשפחה שלי. בשדה התרבותי הישראלי שגדלתי לתוכו היה פער גדול בין הפנים ומה שספגתי בבית, לחוץ. כשקראתי את השירים של ביטון לא היה בהם את המבט החיצוני עליי או על השכונה שלי או המשפחה שלי, שלמדתי להכיר טוב כל כך. מבט חיצוני שצייר אותי בקווים גסים, באופן שלא יכולתי לזהות בו את עצמי. המבט שבו המערב מגדיר את המזרח, קודם כל ביחס לעצמו. מבט שלרוב הפך אותי ואת משפחתי לאקזוטיקה במקרה הטוב ולנלעגים וחסרי פשר במקרה הרע. המבט ההוא נעדר מהשירים הללו. אלו היו שירים שהדובר שלהם מגיע מתוך הקהילה עצמה. הוא העיניים והוא הפה.
כשנתקלתי בטקסטים כאלה, ביצירות שדיברו מלב ההוויה שהכרתי, הרגשתי שנפתח בפניי שער חדש. ההיכרות ביני ובין ארז הפכה ברבות השנים להיכרות אישית. ארז משתתף באירועי שירה לכבוד ספרי השירה שלי ואני השתתפתי בערבי ההוקרה הרבים לפועלו וליצירתו. ובהקשר הזה צריך לספר שגם את הפעמים הראשונות ששמעתי את ארז מקריא, קשה לשכוח. אחת מהן הייתה הופעה מחשמלת במיוחד, כשמול קהל רב ונרגש הוא הקריא את השיר "שיר זוהרה אלפסיה", באירוע של ערס פואטיקה.
האופן שבו אתה מקריא את השירים שונה מהאופן שבו מקריאים שירה בדרך כלל. המילים נובעות ממך, וגם המוזיקה של השיר.
"זה קשור אולי בשתי סיבות. הראשונה, אני בא מתרבות אוראלית, שעיקר הביטוי היה בסיפורים. אמא סיפרה לנו סיפורים, לא קראה לנו, דיברנו לנו. יכול להיות שזה השפיע עליי. שנית, אולי העיוורון גורם לי לכתוב את השירים בעל פה ולכן אני גם זוכר אותם וקורא אותם בעל פה. לא הייתי צריך תיאוריות של ספוקן וורד, זה חלק ממני וזה בא טבעי".
גם בספר הזה, כמו בספרים קודמים, השפה המרוקאית נוכחת, ולפתע פורצת לתוך השיר ומתערבבת בעברית. היא קיימת בשירה כפי שהתקיימה בחייך?
"אני עשוי משתי שפות. שפת אם ושפה של התאהבות. שפת האם היא השפה הערבית של אמי, שהיא חלק מהבשר ומהמהות שלי. השפה העברית היא שפת ההתאהבות שלי, אני מגלגל את המילים על הלשון כמו ממתק. אולי העובדה שעליתי בגיל שש מעצימה את הפלא של המפגש עם שפה חדשה. אני תמיד מספר, שכשעלינו לארץ אבא שלי שלח אותי לקנות זיתים. הייתי בן שבע ולא ידעתי עברית בכלל. אמרתי למוכר זיתון ולהפתעתי הוא הבין. יש דמיון בין השפות ואני לפעמים מכניס מילים בערבית".
באחד השירים אתה מספר על בן שושן, ש"מִתְהַפֵּךְ בְּקִבְרוֹ/ עוֹד בְּחַיָּיו". זה משפט עצוב ויפהפה. מתי הבנת לראשונה שיכול להיות אחרת, שהחיים יכולים להיות אחרים?
"ברגע שהתחלתי לטפל באנשים כעובד סוציאלי וכפסיכולוג, התחלתי להרגיש את התחושה שאני יוצא מהטווח של המוכה, העזוב, הנטוש, הפינתי ומגיע למרכז ההוויה. שאני לוקח את החיים שלי בידיים והופך לאדם נותן, לאדם קיים. יכול להיות שהספר הבא שלי יהיה על העבודה הסוציאלית שלי באשקלון, באור-יהודה. למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית אבל ההמחשה של איך אני נוכח וקיים כבן אדם בעולם, הייתה כשהתחלתי לעבוד".
יצאת מהשכונה, מנקודת פתיחה לא קלה וזכית להצלחה ולהערכה רבה ככותב, העניקו לך את פרס ישראל. איך אתה חווה את הפער הזה בין הדרך שעשית למקום שהגעת ממנו?
"הפער הוא גם בתוך המשפחה וגם בתוך השכונה. להפתעתי החיובית כשאני מגיע לפריפריה במובן של המשפחה שלי, אני לא מרגיש מנוכר, אני מרגיש שייך. יש לנו נקודות חיבור, זיכרונות משותפים, מאכלים משותפים, דמויות שאנחנו מכירים. עד היום אח שלי מלוד מצטט לי את אמא, מזכיר לי בערבית את מה שהיא הייתה אומרת".
מתי חשבת או הבנת שאתה רוצה להיות משורר?
"ב'בית חינוך עיוורים' הייתה לנו מורה מופלאה, גבירה. לימים למדתי שהיא הייתה מיודדת עם המשוררת זלדה. היא החדירה לנו את אהבת הספרות. למדנו הרבה בעל פה. באיזה מקום פתאום יצאו ממני באופן טבעי שורות של טקסטים, שלימים הפכו לשירים. התחלתי לכתוב בגיל 14-15 וזה המשיך והתפתח, כשאת השירים הראשונים פירסמתי בגיל 23".
באילו יוצרות או יוצרים, מכל התחומים, אתה מוצא השראה?
"אני אוהב מוזיקה ממזרח וממערב. מצד אחד גדלתי במשפחה מרוקאית עם הפיוטים שמרגשים אותי עד היום, ומצד שני מוזיקה קלאסית שלמדתי בבית חינוך. עד היום אני יכול לשמוע סמי אלמגריבי ביוטיוב, ומצד שני 'הסונטה הפאתטית' של בטהובן. בתחום הספרות אני אוהב בפסטיבלי שירה לשבת בשקט בפינה ולהקשיב. כל שיר הוא קצת פלא. שירה אמיתית היא הפתעה, ביטוי לשוני אחר".
אילו עוד שאיפות יש לך ככותב, או שהגשמת מעל ומעבר?
"אחד הדברים שאני קצת כואב זו המוגבלות שלי בשפה, שזה רק עברית ומעט ערבית. אני לא בקיא בצרפתית, באנגלית ובשפות אחרות. השירה שלי תורגמה לכמה שפות אבל לא עשתה כנפיים. בייחוד בימים האלה כשיש צורך לדבר עם העולם, כשאנחנו סגורים במדינה קטנה ולא מבינים אותנו. אין לי את הכלים המספקים לדבר עם העולם, לכתוב לעולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24