מסע הציפור השחורה // סופיה פסטרנק } מאנגלית: ענבל גיל } ידיעות ספרים } 311 עמ'
בשנת 2010 הופיע במגזין Jewish Review of Books מאמר מאת מייקל וויינגרד שכותרתוWhy There Is No Jewish Narnia? וויינגרד טען כי העובדה שכמעט לא נכתבת פנטזיה יהודית נעוצה בשלל סיבות היסטוריות, תרבותיות ודתיות, בהן המעורבות האינטנסיבית של יהודים בפרויקט המודרנה, כובדם של מוראות השואה, וכן העובדה שהיהדות דחתה מתוכה את היסודות המאגיים והמיתולוגיים הדרושים לז'אנר הפנטזיה.
ואכן, הניסיונות שנעשו עד עתה לכתוב פנטזיה השואבת ממקורות יהודיים, בעיקר כזו המיועדת לנוער, היו מעטים, בישראל וגם מחוץ לה. מהמעט שקיים ראוי למנות את טרילוגיית 'הלווייתן מבבל' של הגר ינאי, 'הלב הקבור' ו'הלשון נושלה' מאת שמעון אדף, 'Hereville' של בארי דויטש ו'שוליית הקוסמת' מאת תמר הוכשטטר. עתה מצטרף למדף גם 'מסע הציפור השחורה', שכתבה הסופרת היהודייה-אמריקאית סופיה פסטרנק.
גיבורת הספר, זיוה, היא בת למשפחת גרים מכובדת ועשירה החיה בממלכת כוזר במאה התשיעית לספירה. היא חולמת להיות שופטת, חלום כמעט בלתי אפשרי בחברה הפטריארכלית שסביבה, שמנסה לשדך אותה כבר ביום בת-המצווה שלה. אבל כל זה פחות מטריד את זיוה מהעובדה שאחיה התאום פסח חולה מאוד, ולפי חיזיון שפקד אותו ימות בערב ראש השנה. התאומים יוצאים למסע בניסיון למנוע את רוע הגזרה, שבמהלכו הם נתקלים בשודדי דרכים, בשבט אגדי ובנער-שד למחצה, ואפילו מתמודדים עם מלאך המוות.
פסטרנק שולחת את גיבוריה למסע התבגרות שבליבו השאלה: האם המוות הוא כוח שיש להתנגד לו? לשם כך היא נשענת על שתי אגדות: על אודות העיר לוז המוזכרת במסכת סוטה כמקום שאין למלאך המוות רשות להיכנס אליו ואנשיה אינם מתים לעולם, ועל אודות עוף החול המוזכר אצל מפרשים שונים בהתייחס לפרק כ"ט בספר איוב. לא רק הדמויות והמקומות נשאבו מעולמות תוכן יהודיים, אלא גם התשובות שפסטרנק מציעה, ובעיקר הדרך שבה הגיבורה שלה מגיעה אליהן: היא מתווכחת עם מלאך המוות, ובמובלע עם אלוהים. כמו אברהם המקראי גם לזיוה יש טענות כלפי שמיים כשלדעתה נעשה אי-צדק עקרוני בעולם, והיא לא חוששת להתריס, להתווכח בעוז ולנהל משא ומתן עם המוציא לפועל.
אוצר האגדות היהודי משמש את פסטרנק לא רק לעיסוק במוות, אלא גם בחיים. ליתר דיוק אחת מפסגות החיים היהודיים — בניית זוגיות ומשפחה. מושא אהבתה של זיוה הוא אלמאס, חצי שד חצי נער אנושי, המסייע לה ולאחיה במסעם. לאורך המאות, תפיסת היהדות את דמויותיהם של שדים הייתה מורכבת יותר מאשר נציגי הרוע ותו לא. החל מאגדות חז"ל, דרך ספרות הקבלה וכתבים מימי הביניים, שדים ושדות מוצגים באופנים מגוונים; לעיתים מעשיהם רעים ולעיתים טובים, לעיתים הם מזיקים ולעיתים מסייעים, חלקם אף לומדים תורה ומיישבים סכסוכים משפטיים בבתי דין של רבנים אנושיים. המשותף בדרך כלל לכל השדים הללו הוא האתגר שהם מציבים לתא המשפחתי היהודי המסורתי, כשהם מככבים בשלל טקסטים המנקזים אליהם פנטזיות ופחדים שמאיימים לערער את יסודותיו. ניכר שפסטרנק מודעת לכך כשהיא משדכת את אלמאס לזיוה, שאופן התנהלותה בעולם, ספקנותה, מרדנותה ושאיפותיה לקריירה "גברית" מאתגרים את התא המשפחתי המסורתי שבתוכו גדלה ואליו היא מיועדת. בכך היא הופכת על ראשן את האגדות המקוריות המזהירות מפני ערעור יחסי הכוח המגדריים שמגלמים השדים, ומעניקה להן פרשנות פמיניסטית מודרנית הרואה בערעור הזה דבר מה חיובי ורצוי.
כתיבתה של פסטרנק קולחת ומהנה והיא מצליחה לבסס עולם צבעוני וחי, החל במזון ובלבוש וכלה בחולי ובסבל גופני. עם זאת, הבחירה להציג את זיוה ופסח ככוזרים (ולא פשוט יהודים) איננה מנומקת דייה, ונדמה שנעשתה מתוך רצון לדחוף עוד אלמנט של "אקזוטיקה יהודית". היא תופסת מקום נרחב מדי בספר, דוחה את ההגעה לחלקיו המעניינים יותר ולעיתים אף באה על חשבון פיתוח הדמויות. למשל ההתעלמות מהתהייה המתבקשת מדוע נער טוב לב וישר כמו פסח לוקה בצרעת, מחלה המקושרת במקורות לירידה מוסרית? עיסוק בכך יכול היה להעמיד דמות מעניינת פי כמה ולהעשיר מאוד את הסיפור. גם במה שנוגע לסגנון הלשוני, עבודתה של פסטרנק לוקה בחסר וגולשת לא פעם למשלב עכשווי המפוגג את אמינות הסיפור ופוגם בחוויית הקריאה. אף על פי כן, 'מסע הציפור השחורה' הוא ניסיון מרענן לכתוב פנטזיה המקיימת שיח עם המקורות שמהם היא יונקת, ויש לקוות שנראה ניסיונות נוספים כמותו בעתיד. •
