הסרט צ’רלי וחצי כבר בן 50.
הזדקנו מאז שיצא. האפרנו. פה ושם תפחנו. דורות גידלנו. ועדיין הצרות הישנות איתנו.
את חשבון הנפש הלאומי של מלחמת יום כיפור ואת היעדר ההנהגה בימים שבהם הסרט יצא לראשונה, מחליף חשבון הנפש של 7 באוקטובר והיעדר ההנהגה הנוכחי.
את הפערים בין חלקי העם באותם ימים, בין ספרדים לאשכנזים, בין פריפריה למרכז - שביעבעו מהשטח ובצדק - מחליפים פערים מעודכנים, מתוחזקים, מהונדסים היטב בידי המנהיגים. בעיקר בין אלו התומכים בנתניהו לבין השאר, שהם כידוע בוגדים, עוכרים, אנרכיסטים, חמוצים.
והילד הנצחי מיקו עדיין לא בטוח שילך לבית הספר, ולא מפני שלמורה יש אנגינה, אלא כי נהוג לשבות ביום הראשון של הלימודים.
למה מספר לכם על כל זה? כי את היובל לצ'רלי וחצי, שיצא לאקרנים ב-1 בספטמבר 1974, בחרו ב"זמן שישי" של ערוץ 13 לציין בכתבה של טל שורר.
האמת, נהיה לא קל לספר על סרטי קאלט בישראל. מצד אחד הם הולכים ומתמעטים. יש פחות ופחות בורקס סביבנו, ופחות קונצנזוס סביבנו. פוליטי, מוסרי, תרבותי. ואיכשהו נהיה אתגר ליצור משהו שיתפוס עם שלם, ועל הדרך יעמוד במבחן הזמן.
מצד שני, סרטי הקאלט שעוד קיימים הולכים ומזדקנים. הסודות שלהם נגמרים. הסיפורים על מאחורי הקלעים שלהם חוזרים. הגיבורים שלהם לאט-לאט מתים. ככה שיש פחות על מה לספר ופחות מי שיספר.
אז כן, יש פה אתגר. וכמה חבל ששורר וערוץ 13 ביזבזו את האתגר הזה ביג טיים. כי להציג קטעי ארכיון מצ'רלי וחצי זה מבורך אבל לא מספיק; לראיין את יוצרי הסרט זה מבורך אבל לא מספיק; להחזיק את הדראפט הראשון של התסריט ולהקריא ממנו זה בטח מבורך, אבל לא מספיק.
ככה שמי שציפה לכפית של ממתיק נוסטלגי, בתוך הגודש של שישי, התאכזב. הכתבה לא התיימרה לענות על השאלה שהוצגה בפתיחתה - מה בעצם הפך את הסרט לעל-זמני. מלבד אריה מוסקונה, לא קיבלנו ראיונות עם שחקנים-גיבורים של אז. וגם לא קיבלנו ערך מוסף. וכאמור, היה מקום להעמיק. המציאות הנוכחית שלנו, שאיכשהו חוזרת על עצמה, צועקת את זה.
בסוף צ'רלי וחצי לא היה רק "ארליך תביא לי אורז, מקרוני וביצים". הוא היה סיפור חברתי, פוליטי. מי שרוצה יכול למצוא בו את הסימנים למהפך 77'. את המתח העדתי שינוצל היטב בידי בגין, זה שיום יבוא ויאמר, איני יכול עוד. גם ראש הממשלה של היום מנצל את הפערים, כלומר יוצר אותם. ומי שאומר איננו יכולים עוד, זה אנחנו.
ובינתיים 50 שנה עברו מאז. ובינתיים, המדינה שלנו פצועה קשה, לא יודעים מה יש לה.
בקטנה
גיא פלג ביקר ב"אולפן שישי" את יריב לוין, ועל הדרך שרבב לדברים כמעין מטאפורה את הפועל תל אביב, הקבוצה ששר המשפטים אוהד. ביקורת זה דבר נחוץ, לא אומר. תודה לאל גם יש מה לבקר. ובכל זאת, רק מציין שלערב קבוצות כדורגל, זה לרדת נמוך. כמו לערב אימהות. במיוחד כשאנחנו יודעים מה מצבה של הפועל.
