איטליה היא מעצמה ענקית וגן עדן למטיילים ולנהגים. הכבישים והשבילים מצוינים, כשהם פתוחים. הנהגים חולי הגה אך שומרי חוק (בערך), ומגוון הנופים והשיפועים מסחרר. סדרה של כבישים מהירים, גשרים ורכבות מחברת בין ערים ופסגות, מפרצים וערים גנדרניות. מצד שני, זו בכל זאת איטליה, והאומה הנינוחה והזאת אינה מתנהלת ללא טרלול יפה עד דמעות, שאינו תמיד מובן לתיירים. הרי הפרא, שמקשטים אזורים עצומים, תורמים פלגים ומפלים שמדרדרים שפע מים מלמעלה, ושלג פתע חוסם בבת אחת עמקים ציוריים ומעתיקי נשימה כמו ה-Val Veny שבארץ המון בלאן. באזורי ההר יש בערך חצי מיליון אפשרויות לטרקים רגליים, וכמספר הזה גם מדריכים עם כל צורה של זיזי שלג וחבלי טיפוס.
שקיעה כפולה על הגגות
יש כאן גם תסכול שפוף: נניח ביצעתם עם רעייתכם המתלוננת שמונה טרקים שונים ונוראי הוד. אתם פרוקי רגליים, אך המדריך מסביר שיש בסביבה עוד כמאה שבילים מפתים שבעוד שבועיים כבר יושבתו מתנועה בגלל מחסומי שלג ושלטי אזהרה. הסבר כזה רק מצית יותר את דמיון הפרא של תייר ישראלי ממוצע, והוא מתכנן מיד עקיפות, טיפוס וחיתוך הגדר, כמו אצלנו בחאן-יונס. ואז ההמון הסקרן, כולל האב האם ורוח הקוביד, נבלם מול המחסום והשלט האדיב.
מתי פותחים את המחסום כאן?
השומר: "זה תלוי בשלגים, סניורה".
אז סתם טיפסנו לחור הזה בשלג?
"מה, לא בדקתם באתר התיירות של אאוסטה אם סגור? בפעם הבאה תוודאו מראש. האתר הזה כמעט תמיד חסום בשלג".
אז מתי להגיע?
"בעוד שנה. ותצטיידו היטב".
יצאנו משם ונסענו מערבה בביטחון. הותרנו מאחורינו שקיעת ענק לוהבת, והנה מפציעה פתאום עוד שקיעה במזרח. כולנו, כל הכביש, מוציאים מיד מפות ומערכות ניווט שנראות כמו מסלול הרכבת להוגוורטס. פחד קמאי משתרר על הכביש, כולנו חוששים שפתאום עכשיו מפעיל הקב״ה את נוהל ״שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון״. אין דבר השנוא עלינו יותר מגרמי שמיים שיצאו לפתע מדעתם. אנו מביטות אחורה וגם שם נוצצת שקיעה ורודה על הגגות. רותי מזדרזת לפרסס מזרחה, אל המערב הפרוע, אבל במערב אין כל חדש. שקיעה נוגה. מרוב פניות פרסה נהגנו בזיג-זג, והזוגים והענבלים שעל עדרי הדרך התרוצצו לכל רוחות השמיים.
"אמא, למה בלמת פתאום?" חוקרת רותי. "אני חייבת לרעוד קצת מפחד", אני מסבירה.
למחרת מסביר לנו הפיזיקאי דוקטור אנדריאה שזוהי תופעה אופטית די נפוצה הנקראת כאן ״השקיעה הכפולה״. נו שוין, עוד צרה על-טבעית. שגורמת לכל הנהגות לצרוח במקהלה "מדונה!"
שיהיה. בקרוב נתיישב על שפת הכנרת המערבית. המון בלאן והגולן יאחדו פסגות וייצאו בהורה סוערת. כולנו נחטוף מחלת ים.
כל הדרכים מובילות לרומא
טרלול קטן אבל מפחיד מעט. תיירים הנוהגים בלילה בנתיבים העקלקלים במעלה אגם מאג׳ורה, נדהמים תמיד כשהם רואים שלט קומפקטי ונמוך שעליו כתוב ״רומא״. הנווט האוטומטי מבשר שרומא שוכנת בערך אלף קילומטרים דרומה מכאן, אבל איטלקים עקשנים עדיין מציינים זאת בתמרור עדכני, כדי לשבש דעתו של כל תייר חסר ביטחון. ומה אם באמת יש כאן גם עיר בשם ״רומא מערב״, כפי שבאזור כפר מוסמוס בוואדי עארה יש שלט ענק שעליו כתוב Musmus West.
* * *
כמה זמן זה ייקח?
במציאות הכביש האיטלקי והמעורפל יש לשאלה זו 57 תשובות סבירות. יש פער עצום בין זמני המסע למילאנו והפקקים שלה, למשל. אלברט איינשטיין הגדיר מזמן את סוגיית המרחק בין נקודות במרחב הקינטי האיטלקי. הוא כינה זאת ״היפרבולת האין-סוף״. כל איטלקי טוב לב מנסה להרגיע אתכם ואת צ׳ארלס דיקנס שהמרחק בין כל שתי ערים הוא תמיד קו ישר וקצר אחד. ״חמש דקות ברגל, סניורה״, עונים לך בחיוך מתוק. האיטלקים אינם מרמים. הם רק שואפים להקל עלייך את המסע. לכן מופיעים כבר במרחק זה שלטים לכיוון רומא. שנתכונן.
כאן מסתיימת הדרך
יש באיטליה כבישי טיסה על הכביש, המאפשרים לנהג איטלקי חופשי ומאושר פשוט לצאת לשום מקום בכביש מהיר בשיא הספיד. אין כאן בעיה מלבד עניין פעוט: קשישה מבועתת כמוני לעולם לא תצליח להתפרץ מן המשעול הכפרי המנומנם ולהשתלב במסלול המרוצים הזה.
יש באיטליה גם סוג נוסף של כבישים עוצרי נשימה. כבישים מפותלים עד התקף לב, שבדרך כלל עולים אל מעברי הרים (Passes) שממילא חסומים בנקודה כלשהיא. הם כל כך מרהיבים ונופיהם כה מפחידים עד שכדאי רק למטורפים בלבד לטפס בעיקולי הדרך התלולים באיטיות ובקללות קולניות. מעבר מרהיב כזה הוא ה-Colle del Nivolet. הוא מחבר בין אזורי פיימונטה לאאוסטה ונחשב לאחת הדרכים המרהיבות והקשות ביותר בעולם. המעבר התלול, שגובהו 2,600 מטר, חובק אגמים ונהרות ונופים מטורפים. אזהרת מסע: המעבר פתוח אך ורק ביולי ובאוגוסט, אחרת תיתקלו במחסומי שלג. מומלץ טיול רגלי קצר בפסגה, הדרך פשוט מסתיימת שם. החוויה מרקיעה שחקים, אבל פה זה לא מצדה. כדאי לכם לציית ולשרוד.
אזהרה חמורה: אל תעזו לנסות את הטרק וגם לא את הרכב בסופת שלג, אחרי שדרסתם את השומרים.
