מעבר לחשיבות העצומה של יהודית רביץ בתרבות הישראלית, וכמובן לגעגוע שנותר מאז שחדלה להופיע, יש דבר מה נוסף בסינגלים החדשים שלה שמסביר את ההתלהבות מהם בקרב הקהלים הרלוונטיים: הניקיון. בצלילים, בעיבודים ובוודאי בהגשה. הכוונה היא לא רק לפער הדרמטי בין היכולות של רביץ כמבצעת לחלק ניכר מהזמרות שטרם נולדו כשהיא כבשה מצעדים, אלא גם למשהו סימבולי הרבה יותר: זאת תקופה מלוכלכת מאוד, אפילו מטונפת, ואילו השירים של רביץ מפציעים בה כמו באר באמצע המדבר. כשמאזינים לה אחרי כמה שעות טובות של צפייה בשידורי אקטואליה, צריך לבדוק היטב שלא מדובר בפאטה מורגנה.
ומנגד, הניקיון של רביץ הוא הכל מלבד מונוטוני: "אילה", הסינגל הראשון שיצא ועורר התרגשות, יותר קליל וממזרי מהנוסטלגיה המדכדכת של "ילדות נשכחת", שבו רביץ מטעינה את הטקסט של יעקב גלעד בנימה שרק אדם בוגר מסוגל לה, ואילו "ילדות נשכחת" לא דומה לגעגוע הנאיבי-משהו של "בבוקר", שבו הניקיון של רביץ פוגש את הצלילות המפורסמת בפני עצמה של גבע אלון. התוצאה היא, איך לא, השמפניה של הטבע.
בהנחה סבירה שכך, פחות או יותר, יישמע "אני משם", האלבום החדש שעתיד לצאת בקרוב, אזי הוא עשוי להזכיר פרויקט יחסית נשכח שלה: "שירים מהבית" (2010), שבו ביצעה קלאסיקות ישראליות עם אחיה יעקב בעיבודים מינימליסטיים שהבליטו את מקומה האיקוני של רביץ כאמנית מספיק בטוחה בעצמה עד כדי לקיחת צעד אחורה מהופעות בקיסריה לטובת התבודדות אינטימית עם זיכרונות פרטיים ולאומיים. "אני משם", כותרת שבעצמה רומזת לסנטימנט בסגנון "שירים מהבית", הולך ונשמע כיצירה שבה רביץ לא מחפשת להמציא את עצמה מחדש, אלא להבהיר את מי שהייתה תמיד. אולי זה באמת מה שאנחנו כל כך כמהים לו.
