האם אנחנו עוד נראה את הימים האחרים? או שאלה הם הימים האחרים, החדשים; ימים שבהם הכל ארור ואין אופק. שגרה שבה היד מונחת קבוע על בית החזה, כאילו עוד רגע הלב ידמם החוצה, יכתים את הבגדים, ימשיך לרצפה וממנה למעלית ואז למדרכה, לכביש. מכסי הביוב יעלו על גדותיהם מדם, המכוניות יעמדו בפקק מדמם, מנוע דומם, דשא הגינות הציבוריות יהיה ספוג, ומרבדי הכניסה לבתי הספר והגנים לא יספיקו לניגוב, כך שהדם לא יוכל להישאר בכניסה לעולמות הקדושים, המוגנים, של הילדים שלנו. הם כבר בהחלט לא מוגנים. הם מבינים, כל אחד בדרכו, שהכל שבור. בחושיהם הזעירים אך החדים הם כבר יודעים שיש מפלצות אדם, שם וכאן ובכל מקום. שאנשים יכולים יום אחד להיעלם. חלקם בפיג׳מה. לא להגיע לגן, כמו כפיר ואריאל. להפסיק להתייצב ליוגה, כמו כרמל. להפסיק לחייך חיוך כובש, כמו הירש. להפסיק לרקוד, כמו עדן. להפסיק לנגן, כמו אלמוג. לא לפגוש את פרי אהבתך, כמו אלכס. לא לחבק את ההורים, כמו אורי. ואם הם כבר מבינים הכל, אולי אפשר להפסיק להחזיק את הלב.
זה כבר לא עניין של ימין, שמאל, מעלה או מטה. הנהגה מוגת לב, הססנית, שנבחריה רואים את טובתם האישית לפני טובת זולתם, היא הנהגה שמקומה בפח האשפה של ההיסטוריה. בפרק אפל שילדינו עוד ילמדו, ואז ירימו עיניים וישאלו אותנו איפה היינו ומה עשינו. מה נענה? התשובה נכתבת ברגעים אלה ממש. המראה על הקיר אולי מחזירה מבט חומל, אך העיניים של הילדים שלנו לא ישקרו. לא העיניים ולא העתיד (או היעדרו) שהמעשים שלנו בוראים ברגעים אלה.
לציבור הישראלי מגיעה הנהגה שנבחריה לא ישנים טוב בעת הזו. שנעזרים בכדורי שינה כדי להרפות את הגוף ולשחרר. ששוכבים על הגב ובוהים בעלטה. ששואלים את עצמם האם עשו מספיק, שהמחשבות מייסרות אותם עד שהתשישות מכריעה. שבלילה חולמים על עצמם רצים על תלוליות האפר ברעים או אוחזים בדלת ממ״ד בקיבוץ. שבבוקר, טרוטי עיניים, מטורגרים מילדיהם שלהם. מסב ונכדו שחוצים את הכביש. מרעש אופנוע. מטויוטה לבנה. לציבור הישראלי מגיעה הנהגה שמרגישה את רחשי ליבו, כי גם הם, נבחריה ונבחרותיה, בני ובנות אדם.
הם היו בחיים. כרמל, הירש, עדן, אלמוג, אלכס, אורי. הם שרדו את הגיהינום. הם היו צריכים לחזור הביתה. הם כמעט חזרו הביתה. הם כבר לא יחזרו הביתה. הם הופקרו שוב ושוב ושוב. אם מותם המיותר והאכזרי כל כך לא יוביל לשינוי עומק בשלטון, גם אנחנו נהיה בין מפקיריהם. חובתנו המוסרית היא להתנגד לקיים, כדי שעוד נראה את הימים האחרים.
לציבור הישראלי מגיעה הנהגה שנבחריה לא ישנים טוב בעת הזו. שבלילה חולמים על עצמם רצים על תלוליות האפר ברעים או אוחזים בדלת ממ״ד בקיבוץ