שלוש פעמים נכשלו טוטאלית ראשי מערכת הביטחון בישראל ב-11 החודשים האחרונים. על הפעם הראשונה, המחדל המודיעיני והמבצעי לפני ותוך כדי 7 באוקטובר כבר נדמה שאין סיבה, ואולי גם אי-אפשר יותר להכביר מילים. הפעם השנייה היא לאחר קריסת הפסקת האש הראשונה: ניתן היה אז להציל חטופים נוספים, אולם התפיסה של "רק לחץ צבאי" הייתה בלב הקונצנזוס הביטחוני (ובאותה מידה גם בתקשורת, שנוטה לשרת אותו ואז להתעלם באלגנטיות מאחריותה). רק כעבור חודשים נחתה על ראשי המערכת ההבנה שהלחץ יעיל לטובת מטרה אחת של המלחמה, והוא ההפך ממועיל למטרה אחרת שלה.
הכישלון השלישי והמתמשך לא מבצעי ולא מודיעיני אבל הוא החמור מכולם, בהיותו קודם כל כישלון מוסרי: כבר תקופה שכל ראשי המערכת (צה"ל, שב"כ, מוסד, צוות המו"מ) דוחפים להפסקת אש אך לא מגלים לציבור את האמת על מה שנעשה מאחורי הקלעים. כבר לפני חמישה חודשים (!) פורסמו ב"עובדה" עדויות אנונימיות של "גורמים המעורים בפרטי המשא ומתן", שעסקו באחריות השלטון הישראלי והעומד בראשו לעובדה שאזרחים ואזרחיות שהופקרו עוברים עינויי גוף ונפש במקום להשתחרר בהסכם. מאז הפך העניין לטקס שלם ואבסורדי, שמתחדש עם כל סבב שיחות שמסתיים באותה תוצאה עקרה ומייאשת: ה"גורמים" תידרכו, דופדפו, תומרנו, הודרו - וחזרו בידיים ריקות.
במקביל, במערכת היו שותפים להחלטות ולפעולות קריטיות שגרמו לנזקים ולעיכובים, כשבמקביל נתניהו וחסידיו מקפידים לצייר אותם כמקל בגלגלי "הניצחון המוחלט". החיסולים של "רמטכ"ל חיזבאללה" וחיסול איסמעיל הנייה (לפי פרסומים זרים) כמעט הביאו למלחמה האזורית (והסכנה טרם חלפה), זו שיחיא סינוואר יצא בגללה לטבוח ביישובי העוטף.
"גורמים המעורים במו"מ" אמרו לעמיתי רונן ברגמן כי, "הסתלקותו (של הנייה) תקל על אפשרות למימוש ההסכם במהירות גבוהה יותר". זה היה לפני חודש, ובמקום "הסכם במהירות גבוהה יותר", הימים עברו לאט, בייסורים ובסופו של דבר במוות נורא ואכזר, על אנשים ששרדו 11 חודשים בתנאי גיהינום. הגורמים המשיכו לתדרך, כשבינתיים נתניהו נזכר שציר פילדלפי הוא אתר קדוש שלא ניתן לסגת ממנו זמנית ולחזור לכבוש אותו במידת הצורך. אבל עבור ה"גורמים" זה עדיין לא הצדיק יציאה בפומבי, התפטרות מהדהדת והנחת כל המידע והאופן שבו הם תופסים אותו בפני הציבור, שצריך להחליט האם המציאות הזאת מקובלת עליו.
ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים בלי נוצות ושש גופות שהוחזרו ארצה. מה אומרים לעצמם אישים כמו ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי והאחראי על נושא השבויים והנעדרים בצבא ניצן אלון, שהקדישו את מיטב שנותיהם לשירות המדינה תחת ערכים שהולכים ונרמסים? מה הם אמרו לעצמם אחרי ישיבת הקבינט ביום חמישי האחרון, שבה נתניהו החליט כביכול משומקום להעביר החלטה שבעצם קובעת את מותו של המו"מ וחורצת את דינם של החטופים והחטופות? מה התועלת בהם אם רובם ממילא נדרשים להתפטר בהקדם בגין מחדלי האסון, וכעת עמדתם העקרונית סופגת דקירה אחר דקירה וניכר שאין להם טיפת אמון בנתניהו ובניקיון המניעים שלו? במה שהותם שם תורמת יותר מאשר הסרת המסכות? לכו הביתה! אתם, בניגוד לחטופים ולחטופות, יכולים לעשות את זה.
ראשי המערכת (צה"ל, שב"כ, מוסד, צוות המו"מ) דוחפים להפסקת אש, אך לא מגלים לציבור את האמת על מה שנעשה מאחורי הקלעים