ההופעה תתחיל רק עוד ארבע שעות אבל השדרה הארוכה והרחבה המובילה לאצטדיון וומבלי בלונדון כבר עמוסה בעשרות אלפי סוויפטיות צוהלות ונרגשות. הן לובשות שמלות במגוון צבעים וסגנונות שכל אחת מהן מסמלת עידן (כלומר אלבום) שונה של טיילור סוויפט, ויש 11 כאלה, חלקן הדפיסו חולצות עם ציטוטים אהובים, רבות ציירו על עצמן את המספר 13 - המספר האהוב על טיילור; הן מחליפות צמידי חברות שהכינו בעצמן, מחמיאות אחת לשנייה על הלבוש מכל הלב, מאחלות זו לזו הופעה מוצלחת, רוכשות מרצ', מצטלמות. האהבה והציפייה לסוויפט עוטפת את השדרה והאצטדיון בענן מתוק של נצנצים. תחושת ה-Girlhood, האחווה הנשית, מידבקת ומרגשת. זו האווירה הכי מפרגנת, מכילה, בטוחה, מרימה ובעיקר שמחה שהייתי בה בחיי; כל מה שמספרים על הסוויפטיות נכון. הן פשוט נהדרות. כן, יש גם בנים ואפילו מעט גברים, אבל היום כולנו סוויפטיות.
נגה, הבת שלי, בשמלת נצנצים כסופה שמסמלת את עידן "פולקלור" (וליתר דיוק את השיר Mirrorball), מרחפת לה ברקיע השביעי, עטויה צמידי חברוּת עד המרפקים, מפטפטת עם אחיותיה מכל העולם. היא סוויפטית אדוקה ויום הולדתה ה-17 הביא אותנו הנה. לנערות בנות 17 מקום של כבוד בהיסטוריה של המוזיקה, הן תמיד הראשונות לזהות את הכישרונות הגדולים ביותר - ותמיד היו גברים מבאסים שהורידו להן. בכל מקרה, אין כמו לראות את הילדה שלך מאושרת.
4 צפייה בגלריה
האווירה הכי מפרגנת, מכילה ובטוחה. סוויפט בהופעה בלונדון בחודש שעבר | צילום: Kate Green, גטי אימג'ס
אני בחולצת טריקו לבנה שהכנו במיוחד לאירוע עם הדפס הקורא, "סוויפטי מבחירה! (בחירה של הבת שלי)". החולצה הופכת ללהיט, אני נענה לבקשות הרבות להצטלם בחברתי ומשתדל לספוג את האווירה ככל יכולתי. להיות מוקף בכל האושר והאופטימיות האלה פתאום אחרי כמעט 11 חודשים של יגון וזעם שקוצצים את הנשמה של הבנאדם, זו חוויה מבלבלת מדי. הלב שלי ממצמץ כמו כורה שיצא ממעבה האדמה אל השמש.
השדרה הולכת ומתמלאת בעוד ועוד סוופטיות. הגיע הזמן להיכנס לאצטדיון.
× × ×
זה הסוף של החלק האירופי ב'סיבוב העידנים' - ה-Eras Tour - של טיילור סוויפט, ותחילת סוף סיבוב ההופעות הגדול והרווחי ביותר בהיסטוריה ששבר כל שיא אפשרי והפך לתופעה התרבותית הגדולה ביותר של הזמן שלנו. סיבוב העידנים התחיל לפני שנה וחצי, השתרע על חמש יבשות, הוא כולל 149 הופעות (נשארו רק כמה אחרונות בצפון אמריקה) שכל אחת מהן נמשכת יותר משלוש שעות, או 45 שירים (לא כולל הופעות חימום). למעלה מ-11 מיליון כרטיסים נמכרו והסיבוב אמור להכניס כמעט חמישה מיליארד דולר. 60 ההופעות הראשונות בסיבוב כבר הספיקו להכניס את סוויפט לרשימה המצומצמת של מוזיקאים ששווים יותר ממיליארד דולר. יש רק ארבעה כאלה בעולם והיא היחידה ברשימה הזו שעשתה את הונה ממוזיקה בלבד. לא נדל"ן, לא קוסמטיקה, לא אופנה: רק שירים. ומה זה שירים? גיטרות וחלומות, אמר שלמה ארצי. 118 שיאי גינס רשומים על שמה של סוויפט, לא כולל רשימה אינסופית כמעט של פרסים והישגים אחרים - כולל להיות המופע שמילא את וומבלי הכי הרבה פעמים ברצף: שמונה הופעות וכ-750 אלף כרטיסים. היא שברה את השיא של מייקל ג'קסון שנקבע שנה לפני שנולדה - למי שנפל מהירח, סוויפט נולדה ב-1989 (ויש לה אלבום בשם הזה). 'סיבוב העידנים' הרים כלכלות מקומיות בכל מקום שאליו הגיע, במה שזכה כבר לכינוי Swift Lift. מדינות התקוטטו כדי שתופיע אצלן.
להיות בהופעה שלה באצטדיון וומבלי זה לא "רק" להיות בהופעה מצוינת, זה לראות את האמנית הכי גדולה בעולם היום, בנקודת השיא שלה ובמקום הכי טוב לראות בו הופעה. להיות חלק מ'סיבוב העידנים' זה לקחת שאיפה עמוקה מרוח התקופה ולהרגיש לרגע חלק ממשהו ממש טוב. "סוויפט מביאה אור לעולם", כתבו עורכי ה'טיים' בנימוקים לבחירתה בשנה שעברה לאשת השנה של המגזין, והוסיפו: "בחרנו להעניק את התואר לאדם שמייצג אושר, שמפיץ אהבה ותקווה" - והדבר הכי יפה? שזה נכון! היא באמת עושה את הקהל שלה לאנשים יותר טובים. כולל אותי, לפחות לכמה שעות.
"נשבעת שאני לא אוהבת את הדרמה, היא אוהבת אותי", שרה טיילור. לגבי החלק הראשון אני לא בטוח - סוויפט אישה דרמטית בהחלט, אבל לגבי החלק השני אין שום ויכוח. כל מה שקורה לסוויפט הופך מיד למהומה תקשורתית חובקת עולם - זכור במיוחד הריב עם קניה ווסט ב-2016-2017, שהתחיל בהתנפלות שלו עליה במהלך טקס פרסים, המשיך בטינופים, הכפשות, בהקלטות מבושלות של שיחות טלפון, כניסה לתקופת מצוקה קשה - עד שהסיפור הסתיים באחד מהניצחונות הגדולים שלה. בנוסף היו שורה של פרידות מתוקשרות, מאבק על זכויות השירים שלה, הקלטה מחדש של כל הרפרטואר, משפט מתוקשר על הטרדה מינית (שבו זכתה), תמיכה במועמדים דמוקרטים ועוד - האישה היא מפעל לדרמה.
גם 'סיבוב העידנים' כלל לא מעט דרמות, כולל מוות של מעריצה (מחום) במהלך הופעה בריו דה-ז'ניירו, רעידת אדמה שגרמו רקיעות הרגליים של הסוויפטיות, אבל החודש האחרון בהחלט הגדיש את הסאה: בסוף יולי, במהלך סדנת ריקוד של שירי סוויפט שהתרחשה בסאות'פורט שבדרום אנגליה, נרצחו שלוש ילדות ולפחות 11 נפצעו. לאסון התלווה פייק ניוז שטען כי מדובר בפיגוע של מהגר מוסלמי (הרוצח היה אנגלי נוצרי) שגרם לגל של מהומות אלימות באנגליה. "אובדן החיים והתמימות והאימה של התקיפה מציפים אותי, אני בהלם מוחלט", כתבה סוויפט בחשבון האינסטגרם שלה. למחרת ההופעה אני קורא שסוויפט הזמינה להופעה כמה מהנערות שניצלו מהתקיפה הרצחנית ופגשה אותן מאחורי הקלעים.
לא עבר שבוע וב-7 באוגוסט בוטלו ברגע האחרון שלוש הופעות של סוויפט בווינה לאחר שנחשפה מתקפת טרור של דאעש שתוכננה להתבצע בהופעה. המחבלים (אזרחי אוסטריה) הרכיבו פצצה והתכוונו לדהור לתוך הקהל ברכב, חמושים במצ'טות. "המחבלים תיכננו לרצוח מספר עצום של עשרות אלפי אנשים", אמר דיוויד כהן, סגן ראש ה-CIA. לכל אחת מההופעות היו אמורים להגיע כ-65 אלף איש, כמה מהן חברות טובות של נגה, שליבן, אתם יכולים לתאר לעצמכם, התרסק לרסיסים. לביטול של ההופעות בווינה התלוותה אימה מסוימת: ביטול ההופעה שלנו. אין שום דבר שהייתי יכול לומר לנגה שינחם אותה במקרה כזה ואני מבקש לשלוח מכאן תודה נרגשת לשירותי הביטחון הבריטיים.
לביטול ההופעה התלוותה שערורייה תקשורתית שבמרכזה העובדה שלטיילור לקח יותר משבועיים להגיב על האירועים. אפשר להבין את הביקורת, כמובן, ודאי שמאמנית הקשורה כל כך לקהל שלה התבקשה תגובה מיידית, השתתפות בצער, משהו, אבל סוויפט שתקה. רק אחרי יותר משבועיים הגיבה: "ביטול ההופעות בווינה היה שובר לב", כתבה, "והסיבה לביטול מילאה אותי בתחושת פחד ואשמה כלפי האנשים שתיכננו להגיע".
"אני אסירת תודה לרשויות שבזכותן התאבלנו על מופעים ולא על אנשים", המשיכה התגובה של סוויפט. "הלב שלי התמלא מלראות את האהבה וגילויי האחדות של המעריצים. החלטתי שכל האנרגיה שלי צריכה להתמקד בהגנה על כחצי מיליון האנשים שבאו לראות את ההופעות בלונדון. הצוות שלי ואני עבדנו כל יום מול הרשויות הבריטיות עבור המטרה הזו".
סוויפט התייחסה גם לשתיקתה הארוכה: "תנו לי להיות ברורה: אני לא מתכוונת לדבר על משהו באופן פומבי אם לדעתי זה עלול לעורר את מי שירצה לפגוע במעריצים שלי. במקרה כזה "שתיקה" היא בעצם איפוק. העדפתי לסיים את סיבוב ההופעות האירופי בבטחה, ואני יכולה לומר שעשינו את זה".
אני, כאמור, מבין את הביקורת, ומצד שני: אז שתקה שבועיים, אפשר לחשוב. הלוואי שכולם היו שותקים שבועיים לפני כל תגובה. העולם היה מקום פחות רועש. בכלל, סוויפט לא מרבה להגיב על ענייני היומיום, להבדיל מאמנים רבים היא לא אמרה מילה, מטוב ועד רע, בנוגע למתרחש באזורנו. היא אמנם צולמה לפני כמה חודשים עם חברתה הטובה סלינה גומז ביציאה מאירוע התרמה לעזה, אבל אין עדויות שהיא השתתפה באירוע או תרמה כסף - אם היו עדויות כאלה, היינו יודעים.
בנוסף לאלה, נגררה סוויפט בעל כורחה לשערורייה נוספת: תמונות שנוצרו על ידי AI הראו את סוויפט ומעריצותיה מביעות תמיכה בדונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. טראמפ אפילו שיתף את התמונות האלה, עד שהובך - לא לפני שהרגיז את הסוויפטיות, ועל זה יכול להיות שהוא עוד יצטער. בכלל, לימין האמריקאי יחסים משונים עם טיילור סוויפט; בהתחלה היא הייתה "הנסיכה הארית" שלהם, אבל מאז שהביעה דעות פמיניסטיות, לא עלינו, ואף הודיעה על תמיכה במועמדים דמוקרטים, כולל בביידן בבחירות של 2020, התהפכו עליה והתחילו להפיץ קונספירציות שונות ומשונות. החביבה ביותר טוענת שסוויפט מעורבת בפרויקט לוחמה פסיכולוגית סודית של הפנטגון שמיועד להוביל לניצחון הדמוקרטים - לפי סקר של CNN מפברואר, אחד מכל שלושה רפובליקאים מאמין בזה.
למרות שבעבר, כאמור, תמכה במועמדים דמוקרטים ואף העבירה ביקורת על טראמפ, סוויפט טרם הודיעה על תמיכה בקמלה האריס. הודעה כזו יכולה להיות גורם חשוב בבחירות האלה, והדיבור בקרב הסוויפטיות הוא שהיא תעשה את זה בקרוב. נכון לעכשיו, יש התארגנות לא רשמית (ודי מצומצמת) בשם "סוויפטיות למען קמלה".
× × ×
אנחנו נכנסים לאצטדיון. האבטחה אמנם כבדה ומורגשת, אבל שום דבר לא יכול להוריד את האנרגיות של הקהל שמשפיעות אפילו על כוחות המשטרה. השוטרים הרבים (מאוד) נראים אמנם דרוכים, אבל גם הם לא יכולים שלא לחייך כשהסוויפטיות מרעיפות עליהם צמידים, חיוכים ותודות. נחמד לראות ששוטרים נחמדים - עוד דבר ששכחתי שיכול להתקיים - מגבירים את תחושת הביטחון. אחד מהם אפילו מחמיא לי על החולצה. הכל עובר בסדר מופתי.
האצטדיון הולך ומתמלא - 92 אלף זה המון אנשים - במהלך שתי הופעות החימום, שאחת מהן - של להקת פאראמור - הייתה ממש נהדרת. ואז טיילור סוויפט עולה לבמה, או יותר נכון בוקעת מתוך הבמה הנפתחת. אם ניתן היה להפיק אנרגיה מאושר, וומבלי כולו היה פשוט עף לחלל. האושר מציף את האצטדיון ואת כל מי שבתוכו. כל התנגדות היא חסרת טעם. הילדה שלי בוכה מהתרגשות, ואני קולט שגם הלחיים שלי רטובות. מוזיקה עושה לנו את זה. הילדה שלי ואני אולי לא אוהבים את אותה המוזיקה, אבל אנחנו אוהבים מוזיקה באותה צורה: בעוצמה ובאובססיביות. אלה לא "רק" שירים בשבילנו, בעולמות שלנו שירים הם האוויר, האדמה, המים והשמש. אנחנו שומעים מוזיקה כאילו החיים שלנו תלויים בזה. והחיים שלי, אני אומר לכם באורגינל, אכן תלויים בזה. אם לא הייתי נתקל בגיל 16 בג'ים מוריסון שנתן משמעות לחיי, לא הייתי פה (לבני קראתי על שמו), ובלי הגרייטפול דד לא היו חיי חיים.
כשאני רואה את נגה עולה על גדותיה במפגש הראשוני עם טיילור סוויפט האמיתית - היא ממש מולנו! - אני נזכר בפעם האחרונה שהרגשתי בדיוק ככה: האלווין 2019, מדיסון סקוור גרדן בניו-יורק, בהופעה של Dead & Company, להקת ההמשך של הגרייטפול דד. כשבובי וויר עלה לבמה והתחיל לשיר את Ripple, פשוט הוצפתי בדמעות של אושר עילאי.
על פניו, אין הפכים הפוכים יותר מטיילור סוויפט, גיבורת העכשיו, נסיכת הפופ המלוטש, קיסרית הנצנצים וההפקות המושקעות שרוקדת ושרה על חייה הנפרשים מול המאזין שיר אחר שיר, והגרייטפול דד, להקת רוק פסיכדלי שנוסדה בשנות ה-60 בסן-פרנסיסקו ונודעה בחיבתה לסמי הזיה, בשירים על מהמרים, פושעים ושלל טיפוסי שוליים, בסולואי הגיטרה השמימיים והלא-נגמרים של ג'רי גרסיה, הגרייטפול דד לא היו רוקדים על הבמה גם תחת איומי רובה, וחוסר הסטייל המשווע שלהם כואב בעין. גם גדודי המעריצים שונים בתכלית, לפחות במבט ראשון: הסוויפטיות הן נערות ונשים צעירות, מטופחות וסחיות - בעוד מעריצי הגרייטפול דד נקראים Dead heads והם (כלומר אנחנו, ובהכללה די גסה) ברובם גברים על סף גיל העמידה, היפים בדימוס שלובשים חולצות טאי-דאי וסנדלי בירקנשטוק ומחבבים חומרים מרחיבי תודעה.
ובכל זאת, כדד-הד אני חש לגמרי בבית בקרב הסוויפטיות, אחד מהחבורה גם אם נולדנו בהפרשים של עשרות שנים. המוזיקה שונה אבל האהבה אותה האהבה והאובססיה אותה אובססיה - לכל מילה, לכל תו, לכל רמז שאולי נרמז ואולי לא - כך גם תחושת הקהילתיות והאחווה. בשני המקרים, הקהל לא "בא" להופעה, הקהל הוא ההופעה. אני מוצא את עצמי מביט בקהל והוא מעניין לפחות כמו מה שקורה על הבמה. מדהים לראות איך סוויפט נוגעת בכל אחת ואחד בקהל, היא שלהם לא פחות משהם שלה.
אני אמנם מזעיף פנים מול תאוות המרצ' של נגה - קרדיגן ב-70 פאונד?! - אבל אין הרבה דברים שמשמחים אותי כמו לקנות חולצה של הגרייטפול דד. כמו הסוויפטיות, הדד-הדז יגנו על כבוד הלהקה בחירוף נפש, כמו הדד-הדז, הסוויפטיות מרגישות איך השירים נוגעים ישר בלב של הלב, כמו הסוויפטיות גם הדד-הדז מתכנסים ורוקדים לצלילי הלהקה שלהם - ושלה בלבד!
המוזיקה אמנם שונה, אבל גם טיילור סוויפט וגם הגרייטפול דד באו מהקאנטרי ושורשיהם נטועים עמוק באמריקנה - הם תופעות תרבות אמריקאיות לא פחות משהם תופעות מוזיקליות. למרות השוני המוזיקלי, לשניהם רפרטואר של מאות שירים וגם הגרייטפול דד וגם סוויפט מרחיבים, כל אחד בדרכו, את גבולות ההופעה החיה, ובשני המקרים כל הופעה היא חד-פעמית, גם אם השירים חוזרים על עצמם. חשבתי שאני היחיד שהוזה את כל זה, אבל בארה"ב זה עניין אמיתי לגמרי; שלל מגזינים כבר פירסמו כתבות על הסוויפטיז מול הדד-הדז - "הופרדו בלידתם", קבע מאמר בווראייטי - כשאבות ממש כמוני עם ילדות ממש כמו נגה הלכו יחד להופעות וגילו להנאתם את החיבור המפתיע הזה, ועל הדרך - כלומר בעיקר - גילו מחדש גם זה את זה, כי מוזיקה היא זמן האיכות האולטימטיבי. לעולם לא ייגמר לנו על מה לדבר; היא חופרת לי על טיילור, אני קודח לה על הגרייטפול דד, החיים יפים.
יש עוד קו שמחבר את שתי הנקודות. ג'ון מאייר, אחד מהאקסים הידועים של סוויפט שהקדישה לו שיר ארסי למדי (Dear John) אחרי שפגע בה - "אתה לא חושב ש-19 זה גיל צעיר מדי בשביל לשחק את המשחקים המעוותים האפלים שלך כשאהבתי אותך כל כך?" היא שרה לו ועליו (והוא בתורו הקליט עליה שיר, 'בובת נייר') - הוא הגיטריסט של Dead & Company. הסוויפטיות שונאות אותו שנאה עזה על מה שעשה לאלילתן, ואני שומר את האהבה שלי אליו לעצמי.
× × ×
ההופעה נמשכת. שיר רודף שיר, להיטים אחד-אחד. שום דבר מכל הנושאים שדיברנו בהם קודם - רצח, פיגוע, מלחמה, פוליטיקה - לא עלה על הבמה הענקית בוומבלי. אנחנו בעולם אחר עכשיו, עולם שכולו טיילור. מצד אחד שלנו יושבות שתי בחורות בחיג'אב, שרות כל מילה בהנאה עצומה, ומצד שני בחורה מליברפול שזו ההופעה השלישית שלה בטור. זו ההופעה ה-130 וכמה, אבל סוויפט נראית טרייה ונרגשת כאילו זו חזרה גנרלית. היא מעניקה את עצמה בנדיבות אינסופית, כל שיר הוא חתיכה מהלב שלה שהיא פורסת ומגישה באופן אישי לכל אחת מאיתנו, לצד מנת זיכרון של רגע חולף שמנוסח בקפידה - האישה הזו יודעת לכתוב, בעיניי לא פחות מספרינגסטין בואכה דילן, ואם אתם מעקמים את האף, שיישאר לכם אף עקום כמו שאמר מ' בגין - והחיים שלה חולפים לנגד עינינו: מאוהבת, ננטשת, נוקמת, מתחשבנת ("אם הייתי גבר", שרה סוויפט, "הייתי ה-גבר" בשירה 'הגבר') צוהלת, מתחרטת, מנסה, מצליחה, נכשלת, נזכרת ולא עושה חשבון לאף אחד, ובמיוחד לא לעצמה: היא מסתכלת במראה בעיני רנטגן, לפעמים יודעת לחמול גם על עצמה, מתוודה על כל מה שקשה, מספרת על בעיות שתייה - ובכל הזמן הזה היא המשיכה לכבוש את העולם. באלבום האחרון, 'מחלקת המשוררים המעונים', יש שיר שהוא בעיניי מהטובים ביותר שלה, שנקרא 'אני יכולה לעשות את זה עם לב שבור': "אני בוכה הרבה, אבל אני כל כך פרודוקטיבית - זו אמנות / את יודעת שאת טובה כשאת יכולה לעשות את זה עם לב שבור".
בשירים היא ילדה ואז אישה ותמיד אדם שחי את החיים במלואם, אלה אמנם חיים שאף אחד מאיתנו לא יחיה גם בעוד אלף גלגולים, אבל היא אנושית ושום דבר אנושי לא זר לה. אני מוצא את עצמי בשירים האלה - בכל אחד ואחד מהם נמצאת אמת. היא טיילור, אני טיילור, אתם טיילור. הכל טיילור.
404 הימים שעברו בין רכישת הכרטיסים לבין ההופעה הם מספיק זמן לעבור שטיפת מוח, וזה מה שנגה עשתה לי - ללא שום התנגדות מצידי, כך שהגעתי להופעה מבושל כשאני מכיר את כל סרטי הדוקו, השירים, את הסיפורים שמאחוריהם, ואת טיילור שמאחוריהם. כל מה שהייתי צריך כדי להיות מוכן זו צריבה אחרונה על הפלנצ'ה של וומבלי - ואת הצריבה הזו קיבלתי.
הכנות של טיילור כובשת כמו הנדיבות שלה, שמשתלבת נהדר עם הכישרון שלה, שעובד יופי עם החריצות שלה. סוויפט עובדת קשה, מאוד. היא שרה, רוקדת, עם להקה, לבד עם גיטרה או עם פסנתר, תפאורות מורכבות בוקעות מהרצפה ונעלמות בה, תלבושות מתחלפות, הפקה טופ של הטופ, אבל כשהיא לבד זה באמת הכי-הכי. גם בלי כל הקסמים והזיקוקים כולנו היינו יוצאים מרוצים מאוד. אני רוקד בלהיטים, מתרגש בבלדות (אם אתה לא בוכה ב'אוגוסט' אין לך לב), ולקראת אמצע ההופעה אני מבין: נכבשתי, טוטאלית. הפכתי לסוויפטי ולעולם לא אחזור אחורה. אני דד-הד סוויפטי היפי-פופי ולא 'כפת לי. ההייטרים יכולים להמשיך טו הייט הייט הייט, כמו שאומר הלהיט 'נערי את זה' מהאלבום 1989.
ההופעה הסתיימה בשיר 'קארמה' ("קארמה היא החבר שלי, קארמה היא אלוהים, קארמה היא הרוח בשְׂערי בסוף השבוע") ואנחנו יוצאים מהאצטדיון הלומי אושר, עשרות אלפי אנשים שעברו משהו יחד שרים את השירים שלה מחדש, מרגישים קצת כאילו כל זה היה חלום, או שבאמת היינו?
אם זה היה חלום, לא חלמנו אותו לבד. "הקהל בוומבלי התפוצץ מתשוקה ושמחה והאנרגיה באצטדיון הייתה כמו חיבוק ענק מ-92 אלף איש בכל לילה ולמעריצים שראו אותנו תמיד יהיה את המקום הכי נוצץ בזיכרונות שלי", כתבה טיילור אחרי ההופעה, וסיכמה: "לונדון הרגישה כמו רצף חלומות יפהפה". גם בשבילנו, טיילור.
