כבר בתחילת הפגישה שלנו, בבית קפה תל-אביבי, השחקנית רונה טולדנו מסתלבטת על הפיל שנמצא בחדר. או יותר נכון, נמצא מתחת לשמלה שלה. "לפני חצי שנה עברתי ניתוח מורכב בבטן שהציל את חיי", היא מסבירה. "ניתוח קולוסטומי שבזכותו אני חיה עם סטומה (שקית שמחוברת לבטן ודרכה יוצאת הצואה, ל"א) ואני גאה בה ואוהבת אותה. סבלתי מבעיות מאוד קשות בבטן, נדירות. היחידה בארץ. לא הייתי בסכנת מוות, אבל לא הייתה לי איכות חיים. היו לי כאבי בטן נוראיים והייתי חייבת כל הזמן לשירותים. זה הגביל אותי מאוד. לא הייתי בחו"ל שנים. השקית נועדה לעזור לי לחיות את חיי במלואם. השנה הראשונה הכי קשה. זה לא מסריח, אבל צריך ללמוד לתפעל וחשוב שיהיה מקום להחליף בו, כי אין שליטה על הצרכים, אבל כבר החיים שלי השתפרו משמעותית. עשיתי עכשיו מילואים בפיקוד העורף והיה מקום עם שירותים דוחים ברמות, זבוב לא נכנס מרוב שמסריח, ואני היחידה שלא נכנסה לשירותים האלה - הולכת לשיח, מחליפה שקית, גוד לייף. אני כל הזמן מחוברת לשקית, אבל אפשר לעשות עם זה הכל".
והיא באמת עושה הכל. בימים אלו, למשל, אפשר לראות אותה בתיאטרון של אורנה פורת בהצגה 'אלוף העולם', על פי שיריו של חנן בן ארי, וב'אנדרגראונד מאה שערים', סדרת הרשת המדוברת, שמשודרת בימי שני בפלטפורמות הדיגיטליות של כאן. אבל כל זה מגיע אחרי הרבה מאוד זמן שבו היא לא העזה לאפשר לעצמה אפילו לחלום על קריירת משחק. במהלך הרבה שנים, כבר מהילדות, טולדנו חיה עם שתי זהויות שונות בתוכה שיצרה לעצמה כדי לשרוד. "תמיד היה בי את הצד שנמשך למשחק", היא נזכרת. "אבא שלי היה בין הראשונים שרכשו מצלמת וידיאו ותמיד אהבתי להיות מול המצלמה. הייתי בלהקת הנוער של כפר-סבא, שרתי שם ושיחקתי. לצד זה, היה לי פחד קהל מטורף. ככה יצא שבניתי לעצמי שתי 'רונות', וכדי לשרוד עשיתי הפרדה מאוד ברורה ביניהן: האחת היא רונה שנמצאת במשבצת של המצחיקה, הכיפית והזורמת, והשנייה סובלת מחרדות קשות. אבל מי בכלל ידע אז מה זה חרדות? יש לי מחברות ששמרתי כילדה שבהן כתבתי 'אני לא מבינה למה אני אוהבת אנשים, אבל גם ממש מפחדת מהם'. לא הבנתי למה אנשים גורמים לי לבחילות, לשלשולים. בתיכון החרדות התגברו וגם התחושה של הפיצול העצמי. לא דיברתי על זה עם אף אחד, בטח לא עם ההורים שלי, כי לא היו לי את המילים. הרגשתי מוזרה. פחדתי שיעלו עליי, אז הייתי אובר-חברתית, אבל בזמן ה'שואו' הייתי חווה חרדה קשה ובגלל זה הייתי חוזרת הביתה מותשת".
אז ללכת בכיוון של משחק? נשמע כמו המקצוע הכי מטרגר בעולם למצב הזה.
"הכי. אבל מאוד אהבתי אמנות. ידעתי שיש לי את זה, אבל הייתי מאכזבת את עצמי. למשל אם היה צריך להגיש מונולוג בכיתה, הייתי מתחילה לרעוד בטירוף, להזיע. גם אם רק הייתי רוצה לשאול שאלה בכיתה, הייתי סובלת מכאבי בטן, רואה שחור בעיניים. הדיסוננס בין מה שהבאתי החוצה למה שקיים בתוכי היה גדול. בגיל 23, כשלא יכולתי יותר, הלכתי לטיפול. לא רק בגלל החרדה, אלה בגלל עוד דברים שעברתי בדרך".
אחד הדברים האלו היה הטרדה מינית שעברה בגיל 14, בזמן ששיחקה בהצגה שדוד שלה כתב. "לצערי, אני לא כזו מיוחדת והסיפור שלי הוא סיפור של מלא בנות", היא משתפת. "היה שם תאורן, בן 50, קרוב למשפחה שלי. בהסעות להצגה הוא היה מחמיא לי על כמה אני יפה, מספר לי איך הוא בוגד באשתו, מתאר לי אילו בנות הוא פוגש ושואל מה אני אוהבת. אז לא ניחנתי במנגנון ה'פייט אור פלייט', אלא במנגנון ה'פריז' - הייתי קופאת ומחייכת. שיא ההטרדה היה כשרגע לפני הופעה יצאתי לדבר בטלפון והוא יצא החוצה לעשן סיגריה. הוא החמיא על הבושם שלי ובא להריח אותו, תפס אותי, דפק לי נשיקה ומישש אותי. לא זזתי. לא הצלחתי לזוז. כמה דקות אחרי, רצתי להקיא בשירותים. שנים לא סיפרתי לאף אחד. הוא גר יחסית קרוב לבית של ההורים שלי, אז הייתי עוברת שם ולא מתקרבת לבית שלו. פעם אזרתי אומץ ועברתי שם, וזה מה שהוביל אותי לכתוב פוסט פומבי ברשת על ההטרדה ועל זה שבפעם הראשונה לא עברתי לצד השני. במשך שנים האשמתי את עצמי על איך שהגבתי ועל שאולי שידרתי משהו. כעסתי על עצמי, אבל לא הייתה לי שליטה. זו הייתה עוד חוויה שהרחיקה אותי מעולם התיאטרון".
× × ×
גם בהמשך שביל הבריחה של טולדנו כלל לא מעט תחנות עוקפות-במה. "אחרי הצבא טסתי לשנה וחצי למזרח", היא מספרת. "חוויה מדהימה. קלטתי שאני אמורה להיות נזירה בודהיסטית. עמדה מולי הבחירה בין החיים הבורגניים לבין החיים של המזרח, אבל גדלתי במערב, לא יכולה לגור במערה. חזרתי מוארת, אבל זה לא החזיק הרבה זמן כי חזרתי לכפר-סבא, להורים. יום אחד הגעתי לתל חי, ליום הפתוח. לא חשבתי ללמוד, אבל התאהבתי בגליל העליון, כי זה הכי קרוב למזרח שיש. ניקיתי שם צימרים במשך כמה חודשים, חייתי בבקתה תחת שני עצי אבוקדו שעשו לי צל והביאו לי פירות. מצד אחד היה לי אושר גדול, אבל מצד שני החרדה והדיכאון תמיד קיננו שם והייתי בהכחשה לעולם המשחק. מדי פעם הייתי עולה לבמות פתוחות וזרקו לי, 'למה את לא לומדת משחק?' אבל רק המחשבה על זה עשתה לי בחילה".
טולדנו התחילה תואר ראשון בקימות ופילוסופיה, משם המשיכה לתואר שני בדרמה-תרפיה. היא התקרבה בצעדים מהוססים למשחק כשעבדה כמדריכה בחוגי תיאטרון בבתי ספר לחינוך מיוחד. "זה עבד טוב, עד לשנה השלישית של התואר, שאז לא תיפקדתי. זהו, לא יכולתי. כמעט שלא יצאתי מהבית. ניטשה הציל אותי, כפרה עליו. יש שיגידו שהוא פסימיסט, אבל הוא אומר שאין מהות שאיתה הגענו לעולם. את היצירה של עצמך. לא תייצרי את זה - לא יהיה לך. וזה עזר לי להתמודד עם הדיכאון. הבנתי שאו שאני קמה על שתי הרגליים האחוריות, או שכלום. נלחמתי בשיניים. הלכתי לדיקור, הומיאופתיה, זאופתיה, כל ה'יה', הלכתי לכל חוץ מלכדורים - והמצב רק החמיר והסלים, כי הצפתי דברים ששנים שמתי במגרה. הגעתי למצב שרציתי למות. התחלתי לגגל 'מה הדבר הכי מהיר לעשות', אבל אמא שלי הייתה לי תמיד במחשבה, לא רציתי לעשות לה את זה. החלטתי לתת שנת ניסיון לכדורים, וזה עזר לי. ולכן, למרות שאני לא רופאה, אני מפצירה במי שסובל - שינסה. זה בסדר להשתמש בכדורים לתקופה. זו הנעה רגלית, וממשיכים בחיים".
ההתנעה המחודשת הביאה את טולדנו לקחת שיעורי משחק, "ואז - 'גלינג גלינג' - הייתה כמו הארה: 'אני הולכת להיות שחקנית. זה עכשיו או לעולם לא'. בזכות הכדורים חוויתי התעוררות, רמת החרדה ירדה, אני רואה דברים בצורה בהירה. כל החרדות והפחדים התקלפו, ורונה האמיתית, שרוצה להיות על הבמה, יכלה לצאת החוצה. אז הייתי כבר בת 28 ובקושי ראיתי סרטים וסדרות, כי זה עורר בי קנאה מטורפת. אמרתי שאני מחלימה, שאני יכולה כן להגשים. למדתי מונולוגים מהר מאוד והתחלתי ללמוד בבית ספר 'הדרך'. הרבה שאלו מה אעשה כלכלית, אבל במשך 14 שנה חייתי 'ליד' ופתאום חוויתי חיבור בין שתי הרונות. אין מצב שאני מוותרת, חיים פעם אחת. זה יקרה, גם אם זה במחיר של לגור בפח זבל".
אבל גם אחרי שהחליטה לרוץ למטרה, המסע של טולדנו לבמה עדיין לא הסתיים. "סיימתי בית ספר למשחק בקורונה. טיימינג הכי לא מתאים לאמנות. גם באתי מבית ספר משפחתי, עם מלא אהבה אבל עם פחות קשרים שיש למי שיוצאים מבתי הספר המפורסמים. ואני גם בת 31 וצריכה להתפרנס. עשיתי הכל - הייתי מלפפון ובצל בהצגות ילדים במעלות תרשיחא, עבדתי בתור דמות שטח שמשעשעת אנשים ברחוב. זה מה שאני רוצה לעשות ולא אכפת לי באיזו דרך. באותה תקופה גם פגשתי בחור בשם שי ברק, שחיפש בפייסבוק מישהי שמשחקת ושרה. יחד כתבנו תוכנית סאטירית קומית, 'אנג'י סופר-סטאר'. במקביל השתתפתי בתחרויות של פואטרי סלאם. הייתי פיינאליסטית שלוש פעמים".
× × ×
היום, מלבד בהצגה 'אלוף העולם', היא מופיעה גם בהצגת היחיד 'אילו יכולתי', שמיועדת לתיכוניסטים ומדברת על המדרון החלקלק של סמים ואלכוהול, ובמקביל היא עובדת על הצגה המבוססת על חייה. בנוסף, כאמור, היא גם ב'אנדרגראונד מאה שערים', שם היא משחקת לצד אסף הרץ וקאסט שחוץ ממנה כולו חרדי. "ראיתי אודישן בפייסבוק לסדרה חרדית. אמרתי לעצמי שאין לי סיכוי, כי בדרך כלל תקפידים כאלה מגיעים מקשרים בתעשייה. בכל זאת אמרתי, טוב, אשלח הודעה, בטח לא יחזרו אליי בחיים. עשיתי אודישנים לעשרות סדרות, ושום דבר לא תפס. לסדרה הזו גם עשיתי ואחרי חודש קיבלתי שיחה חוזרת מהמפיק. הוא אמר לי שהם ממש אהבו את האודישן ושהיה מדהים. אני משחקת שם חרדית למהדרין וגם לאודישן הגעתי בלבוש צנוע. הם חשבו שאני חרדית מהבית. בדיעבד התברר לי שאני מגלמת מישהי שאני מכירה, היא למדה בתל חי והייתה שכנה שלי. היינו יחד בהודו ושם היא הכירה את הבמאי, אוריאל ביג'ל. הם חזרו יחד בתשובה והיום הם נשואים. הסדרה מבוססת עליהם, אבל יש המון חוזרים בתשובה שיזדהו עם הסיפור הזה, על ארבעה ראפרים ירושלמים חוזרים בתשובה, שמקימים מחדש להקה שהם היו חברים בה כחילונים".
הקאסט מאוד גברי. אסף, שאת אשתו את מגלמת, חזר בתשובה ושומר נגיעה. איך השתלבת שם?
"היה לא פשוט. זה קאסט גברי-חרדי ואני הכי בחורה נוגעת והייתי צריכה לחשוב איך אני עושה את זה. תמיד עשיתי דברים סופר-קומיים והפעם אני אישה חרדית חוזרת בתשובה במאה שערים, שמשחקת מול חוזר בתשובה חרדי, ואני לא מכירה את שפת הקוד. כולם ניסו לתת לי תחושה נינוחה, אבל בכל זאת אני אישה בין גברים שלא מכירה את השפה. הייתי בדיאלוג עם עצמי על מקום וגבולות, על איך לשמור על אמינות משחקית. זוהר, הדמות שאני מגלמת, היא בחורה שמפיצה אור, אבל עם כל הפתיחות בעולם החרדי יש איפוק מסוים".
יש ביניכן דמיון?
"אני מאוד מחוברת ליהדות, יש דברים מהממים כמו שמירת שבת שאני מקנאה בה".
ואיך את מסתדרת על הבמות ובצילומים עם השקית הצמודה?
"מצוין. הרבה אומרים לי שאני אמיצה. יש אנשים ששואלים אותי אם אני יכולה לעשות סקס, ללדת, מישהו שאל אם המחזור יוצא משם. אנשים מנג'נסים על זה. סבתא שלי בסרטים שלא אוכל להיכנס להיריון, היא לא מבינה שאפשר. היה בחור שלא רצה אותי בגלל זה. אמרתי, 'מעולה, זו אחלה מסננת. מושלם לי, תודה אלוהים'".
