"אפ, סימבה" הוא למעשה "גרסת הבמאי" הלא-מקוצצת של כתבה שדיוויד פוסטר וואלאס כתב עבור "רולינג סטון מגזין", שעבורה הוא עלה על אוטובוס העיתונות שהתלווה לקמפיין של הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין בין 7 ל-13 בפברואר, שנת 2000, בלב המרוץ שלו לנשיאות מול ג'ורג' וו. בוש. הטקסט המקורי לא יכול היה להתפרסם בשלמותו, שכן היה תופס את כל שטח המגזין. לפנינו תרגום של הגרסה הדיגיטלית שהופיע לראשונה כחלק מהקובץ 'אקספרס הדיבור הישיר', וכעת יוצא שוב בפני עצמו.
"ובכן עכשיו כן כן עוד". אלו חמש המילים הראשונות, לא כולל ההקדמה, של הטקסט הזה, רצף שמייצג הן את הסגנון של וואלאס והן את העמדה הביקורתית שלו. וואלאס, כדרכו, הוא מפוטפט, תמנוני, חובק, מתיך את האישי והציבורי לגוש אחד של אימה ופליאה. האמת לפי וואלאס נמצאת בפירוט, בריבוי, ממתינה לא רק בסיפור עצמו אלא גם בשאלות איך ולמה הוא מסופר, ועבור מי. אחד הדברים שמטרידים את וואלאס בתקשורת הוא חוסר היכולת שלה להכיל את המורכבות ואת הארכנות, כי "הדברים הכי מסובכים היו בדרך כלל גם הדברים הכי מעניינים". בגרסה המלאה והלא-מקוצצת שלפנינו הוא יכול לדון, בין היתר, בדונאטס המוגשים ב"דיאטת הקמפיין" ("מצויים-בכל וזולים ונהדרים במין צורה של מה-פתאום לעזאזל-אני-אוכל-קינוח-לארוחת-בוקר"), בלוק הכולל של העוזרת האישית של גב' מקיין ("עלמה באמת רפובליקנית מאוד למראה") ובמחול הייחודי שבו נעים אנשים כשהם מדברים יחד בסלולרי. וואלאס הוא רואה-כל ומציין-כל: את הפורמייקה ואת הקלקר, את דלת השירותים ואת הכיסאות המתקפלים ואת מספר המסכים במסיבת העיתונאים. וואלאס מקשיב לכל הרחש הבלתי פוסק של התקשורת, להמיית מכשירי החשמל, ל"צווחה הדקה כמחט" של הפקס. בתוך המסה הזאת נכללים גם משפטים כמו: "בחור עצום וממושקף… מסתובב בחדר עם מסנני אור למסכי מחשב מתוצרת NoGlare ומתאמים נוגדי עליית מתח עם שמונה שקעים מתוצרת Power Strip…" גם שמות היצרנים הם חלק מהנוף, ממה שנמצא סביבנו, ולפיכך חלק ראוי בניסיון לחתור לאותנטיות של הדיווח.
כשוואלאס עוזב את מחוזות התקשורת והתרבות הפופולרית ועובר לתיאורי טבע ניכר שהוא סופר נפלא גם לפי אמות שיפוט קלאסיות יותר "האזור הכפרי של מרכז-דרום-קרוליינה נראה שדוף, טבוח, השמים בצבע של פלדה מאיכות ירודה", או "ברור לגמרי שהקיץ כאן מעורר חלחלה, כולו טחב לח ואדי ביצה וכלבים עם צלעות בולטות וכובעים נודפי זיעה". וואלאס הוא אמן תיאורי החרדה: "האנונימיות מרצחת-הנשמות של מלונות רשת, את אחידות-הארעי הנוראה של החדרים: ההדפס הפרחוני הנצחי של כיסויי המיטה, ריבוי המנורות בהספק-נמוך, הציורים האנמיים שמוברגים לקירות, הלחישה הסכיזואידית של מנגנון האוורור..."
דמותו של מקיין מרתקת את וואלאס, לא רק בגלל שגם ידית של מושב מרתקת אותו, אלא בגלל שהוא מאפשר לעצמו להרגיש הערצה לדמותו של מקיין - הן כפוליטיקאי "שונה", שהמחויבות לאמת היא נר לרגליו והן כלוחם לשעבר שעונה בשבי בצפון-וייטנאם. בד בבד, או מעל זה, וואלאס מרותק לספקות שלו עצמו לגבי דמותו של מקיין, למידת האותנטיות שלה, ולכמיהה שלו עצמו, כשל רבים, לאותנטיות הזו. וואלאס עומד על הקריטיות של היחסים בין הפוליטיקאי לבין התקשורת, ובעיקר מזהה את ה"אותנטיות" כמטבע יקר ערך. התקשורת צמאה לאותנטיות, היא כמו ערפד שניזון ממנה (ראה תוכניות ריאליטי). האותנטיות היא יסוד שהולך ומתמעט בתרבות, כך שהתחרות עליו מצד צבועי התקשורת (יצרניה וצרכניה - השעמום של הכתבים על האוטובוס הוא הלוא קצה הקרחון של השעמום הענק של החברה כולה) היא גדולה, והיא-היא האסון שמביא עלינו את הפאשיזם הפופוליסטי. באחד מנאומיו משמיע מקיין הצהרות שוואלאס, שכזכור לא חף מהיקסמות מדמותו של מקיין, מציין כמפחידות: מקיין תוקף את תעשיית הבידור ומדבר על הזרמת כסף ואפילו גייסות לתוך מדינות שהן יצואניות סמים. אבל רשתות השידור, שמחפשות חלקים מלהיבים או "מילות קרב" מנאומו, כלל אינן מתייחסות לאמירות האלו. "אחת הסיבות המרכזיות לכך שכל כך הרבה צעירים דמוקרטים ולא מפלגתיים מתלהבים ממקיין היא שהעיסוק של התקשורת בקמפיין מקדיש תשומת לב רבה כל כך לדוגריות הנמרצת של מקיין ותשומת לב מעטה כל כך לדיבורים הימניים המפחידים - לפעמים מפחידים בטירוף - שהדוגריות הזאת גורמת לו להוציא מפיו". הדוגריות הזאת, האותנטיות הזאת, אף שהיא שונה מאוד בגרסתה המקומית, היא גם המשבשת הגדולה של הפוליטיקה ושל המציאות הישראלית, היא זו שממשילה עלינו בריונים, כי בריונות היא תמיד מופע יותר "אותנטי" וסחורה תקשורתית טובה יותר משיקול דעת או דרך ארץ.
"יש הבדל בין מנהיג דגול לבין סוכן מכירות מעולה", מזכיר לנו וואלאס, "זה מפני שהמניע העליון והמכריע של כל סוכן מכירות הוא האינטרס האישי - אם תקנו את מה שהוא מוכר, סוכן המכירות ירוויח. ולכן גם אם סוכן המכירות אכן ניחן באישיות חזקה, כריזמטית ומעוררת הערכה עד מאוד, וגם אם הוא יצליח לשכנע אתכם שהקנייה משרתת את האינטרס שלכם (ואולי זו אמת) - עדיין, חלק קטן בתוככם יודע שבסופו של דבר מה שסוכן המכירות חותר אליו הוא משהו בשביל עצמו". כל הנשיאים האמריקאים של העשורים האחרונים היו אנשי מכירות, שפעלו למען האינטרסים של עצמם, "רצו, מעל לכל, להיות הנשיא, הם רצו את העוצמה ושיעור הקומה הבלתי נתפסים, את האלמותיות ההסטורית". בגלל שכולנו כבר שועלי-שיווק מנוסים, בגלל ששנים בתוך עולם שהפך את כולנו לסחורות הפכו אותנו לציניים, כבר אין לנו אפשרות לדעת אם מישהו הוא מנהיג אמיתי או איש מכירות מעולה ממש. דפ"ו צולל עמוק בתוך הלולאה הפוסט-מודרנית, ומביא כדוגמה מועמד שאומר ש"סקרים הם חרטא ומסרב מכל וכל להתאים את סגנון הקמפיין שלו לסקרים, ונניח שאז סקרים חדשים מתחילים להראות שאנשים ממש אוהבים את עמדת הסקרים-הם-חרטא של המועמד" וכולי. "מה ההבדל בין צביעות לפרדוקס?" הוא שואל, בעולם שבו "לא נותר עוד בשום מקום שום דבר מלבד מכירות ואנשי מכירות". ואקום ההנהגה בשמאל הישראלי - חושף את השלבים המתקדמים של מה שוואלאס מדבר עליו. כשפוליטיקאי טוב מדי בשיווק - הוא נחשב לאיש שיווק, קליפה ריקה. כשהאותנטיות שלו לא ניתנת לאריזה, כלומר, כשהוא עצי במידה שלא מאפשרת שיווק מוצלח - הוא קרב אבוד, סוס מת. לעולם לא נוכל למצוא את הפוליטיקאי שגם יאמר אמת, וגם יצליח לשווק אותה. התחומים האלו נפרדו, ללא יכולת איחוי נראית לעין.
ואיכשהו דווקא בגלל זה, הטקסט היפה, החכם, המצחיק והעצוב הזה (שגם מתורגם בצורה כה טבעית וקולחת), שאך לפני קצת פחות מעשור פוצץ לי את המח עד שטענתי שמדובר בטקסט חובה באזרחות לכל תלמיד תיכון, גולש כעת לתוך התהום שבנשמתי ובנשמת העולם. הפופ אכל את עצמו. משהו קרה לנו מהזמן שהטקסט הזה פורסם, לפני 24 שנים, ואפילו מאז שהוא תורגם ויצא לראשונה בעברית, לפני כמעט עשור: הכל יותר בהול, דחוף, קריטי, רוצה להיסחר כבר, להיגמר, להיות מדווח ולסגור עניין. למרות הצדק והיופי שבגישה הוואלאסית, משהו בפטפוט שלו התיישן קצת, וזו בהחלט בעיה שלנו: התמכרנו לפוליטי, לתכליתי, למה שניתן למסגר בציטוט או ציוץ. גם ג'ון מקיין וגם דיוויד פוסטר וואלאס מתים עכשיו - הם מתו בהפרש של כמה שנים זה מזה; מקיין בגיל שיבה עקב מחלה, וואלאס תלה את עצמו - אבל ייתכן שהם לא מתים רק כבני אדם אלא גם כרעיונות. אין אנשים כאלה ואין כתיבה כזו. היא נכחדה, ואיתה היכולת שלנו להכיל אותה.
"אפ, סימבה", דיוויד פוסטר וואלאס, תרגום: דבי אילון, הוצאה לאור: פועלים, הקיבוץ המאוחד, 134 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
