הרבה מעבר לאושר // אלי הירש } הקיבוץ המאוחד } 124 עמ'
ספרו החדש של אלי הירש (ג"נ, הירש כותב ביקורות על ספרי שירה במדור זה — ת"מ) הוא שיר אהבה לאשתו נתי ולעיר תל-אביב. זהו ממואר שירי שמתאר את שבע השנים המשותפות הראשונות של בני הזוג, החל בפגישתם הראשונה, דרך נישואיהם ועד הולדת בתם הבכורה בשנת 1991. בתוך כך, תל-אביב, עירהּ של נתי, שבה הם מקימים בית, נעשית חלק מהגדרת הזהות של אלי ושל אהבתם ושותפותם.
הספר מחולק לשישה שערים. בכל אחד מהם 18 שירים של 18 שורות, שמתחלקות בין ארבעה בתים של ארבע שורות ובין בית נוסף של שתי שורות. המבנה הסדור הזה מחזיק את חוט העלילה, אך אין זו עלילה ליניארית אלא, כמקובל בסוגת הממואר, עלילה הבנויה על רגעים משמעותיים מהתקופה המְמַסגרת את הסיפור, עם הסטות קדימה ואחורה בזמן. הרגעים האלה כוללים אירועי חיים גדולים כמו התאהבות, בריחה, נישואים, בגידה, פירוד וחזרה של בני הזוג זה אל זה בידיעה שזה לתמיד, בטוב וברע, כי על הכל מנצחת האהבה. אבל אירועי החיים הגדולים מורכבים לעיתים קרובות מרגעים קונקרטיים ויומיומיים, כמו למשל סיפור המכתבה, שהבאתה לדירתו השכורה של אלי בגבעתיים, מסמנת כמו באחת את תחילת החיים המשותפים של בני הזוג. ואולם, האינטרוספקציה בהווה-של-הכתיבה מאפשרת את התובנה הבאה: "...אני מבין שלא דייקתי: המעבר שלך/ לגבעתיים לא התרחש בבת אחת, פתאום, במעשה/ אחד: קנייה של מכתבה. המעבר היה הרבה יותר/ איטי. תחילה, לפני המכתבה, הוא התרחש כמו/ מאליו, בלי שיהיה לו שם, בלי שדובר אפילו..."
התנועה בין המופשט לקונקרטי, ובין הזיכרון לבין האינטרוספקציה על הזיכרון, היא מהלך שירי מרשים שמאפיין את הספר הזה. תנועה זו מאפשרת להירש לחקור את מושג האהבה ואת רגש האהבה על ציר הזמן באופן מורכב, גם כהתפעלות אבל גם כחשבון נפש. הצורך המתמיד לברר את הרגש החמקמק הקרוי "אהבה", על רגעיו המשכרים והפלאיים ועל רגעיו המתוחים והפחות-נעימים — רגש של "גם וגם", אבל גם של "אבל" ו"איך" ו"אילו", רגש שיש בו הרבה פסיקים של בירור פנימי — הופך את הספר לשיר אהבה גדול, אולי אחד הגדולים בשירה העברית החדשה. התנועתיות הזו אף מולידה שורות מופלאות של עירוב תחומים רגשי-רוחני, כדוגמת הזיהוי בין המשיכה ליופייה של האהובה לבין "תשוקה לאמנות הציור, בעיקר לציור דתי".
סיפור האהבה המתפתח והמעמיק עם השנים הוא המוקד הרגשי והרעיוני של הספר, אך נארג בו גם סיפור צמיחתה של תל-אביב בשנות ה-80 (ואחר כך, ביתר שאת, בשנות ה-90), כסוג של עיר גלובלית, עיר שמהדהדת את העולם הגדול לא פחות (ויש שאומרים, אולי אפילו יותר) מאשר את האומה הישראלית. אחד הביטויים הבולטים של ההוויה האורבנית החדשה, שנתנה קדימות ל"עיר" על פני ה"מדינה", הייתה הקמת המקומונים 'העיר' ו'עיתון תל-אביב', וכן העיתון 'חדשות', שמשכו אליהם משוררים, סופרים, עיתונאים ואנשי תרבות צעירים, חלקם מהגרים לעיר מערי הלוויין. הללו תרמו במידה רבה ליצירת שפה חדשה, "תל-אביבית", שהידהדה גם בספרות ה"אני" (או בכינויה הנוסף, "ספרות רזה") בת הזמן, פוסט-מודרנית פחות או יותר, כדוגמת זו של אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת וחזי לסקלי. משהו משמעותי מהוויית החיים החדשה, היצירתית ומלאת התשוקה הזאת, מתועד בספרו של הירש. ואולי, בצד המילייה הספרותי-תרבותי שנוצר, והחברויות האישיות האמיצות פחות או יותר שנקשרו בו, הביטוי השירי הכי תמציתי למרכזיותה של העיר בהוויית החיים הזו נמצא בשורות שחוזרות לאינטימיות הזוגית: "לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים, לא סתם רוצים, רוצים/ מאוד - חולמים, כמהים, משתוקקים - לגור בתל אביב./ שאין לנו מקום אחר על פני האדמה. העיר הגדולה הייתה/ ארגז החול, מגרש המשחקים שבו הרגשנו הכי יחד, הכי// בפנים, הכי סמוכים אצל עצמנו" (ההדגשה שלי, ת"מ).
כמו בכל ממואר ראוי לשמו, החזרה לעָבר ב'משהו מעֵבר לאושר' אינה רק חזרה לעבר לשם העבר, אלא גם כזו שבאה לומר דבר מה על ההווה. בספר יש שירים פוליטיים שנראה כי נכתבו מלב ליבן של הפגנות 2023 בקפלן נגד ההפיכה המשטרית. אלה שירים חזקים שמבהירים, באותה דרך מורכבת של השוואה ודיון פנימי, את הקשר בין הכיבוש לבין ההווה המדמם: "...שכן, את מי אני מרמה: מלחמת/ האזרחים כבר פרצה מזמן — והרי היא המלחמה המתמשכת,/ המחרידה, בין יהודים לערבים, מלחמת הכיבוש וההתנחלות./ ועכשיו לא תהיה בררה ונאלץ להוסיף לה את מלחמות היהודים,/ וכיצד אני — יהודי תל-אביבי בגיל העמידה — אצליח להילחם/ בכל החזיתות? במקביל? בזו אחר זו? כי לברוח מכאן לא אוכל".
את הספר חותם השיר 'לא תם ולא נשלם', המבטיח למשפחה האהובה ולקוראים המשכים, אולי בדמות ממואר או ממוארים שיריים נוספים. אני כבר מצפה להם. •
כמו בכל ממואר ראוי לשמו, החזרה לעבר ב'משהו מעֵבר לאושר' אינה רק חזרה לעבר לשם העבר, אלא גם כזו שבאה לומר דבר מה על ההווה
