אני כבר לא יודע יותר מה נכון. כלומר, אני יודע בוודאות; נתניהו אשם, הממשלה אשמה, האנשים האלה מיסמסו ושיקרו ביודעין כל עסקה אפשרית ודם החטופים הנרצחים גם על ידיהם, והזעם גואה בי, ואני אצא להפגין ואני אצרח "עכ-שיו" ואתפוס את הראש בייאוש ואכתוב את הטקסט הזה. ואני אשמע את הצד השני טוען שמעולם לא הייתה שום עסקה על שום פרק, שעצם יציאתי לרחוב רק תייקר את מחיר החטופים הנותרים ותעשה נעים לסינוואר וכל יתר השקרים שנמכרו להם במשקל ושאותם הם תופסים כצדקתם המוחלטת.
ואני אתעב אותם. והם אותי.
וכולנו נגלם - מדי שבוע ביתר שאת, כי הטרגדיה המתגלגלת הזו רק צוברת תאוצה - את תפקידינו הצפויים, וכל ינון מגל ואמנון אברמוביץ' ידקלמו את שורותיהם הידועות מראש, והכל מתחיל להרגיש, באיזו דרך משונה, כמו 'המופע של טרומן' גרסת המציאות, שבה קבוצה עצומה של כעשרה מיליון ניצבים מצייתת לתסריט מוכתב, או לפחות צפוי מאוד.
אנחנו יודעים שלא זה המקרה; שזו מציאות חיינו. אבל היי, גם טרומן ברבנק, בגילומו של ג'ים קרי, ידע. ואנחנו מבינים שזה קשקוש; שאין שום מופע, שום מטריקס, רק מציאות אסונית שהיא חיינו, אבל התחושה המוזרה כאילו כולנו רק מגלמים תפקיד שנועד לנו במחזה טרגי גדול, פיונים שכמותנו, קונה לה אחיזה באחורי המוח. העובדה כי חלק מתרחישי יום הדין של הישראליות כבר התממשו, ועודם מתממשים לנגד עינינו, רק תורמת לדוק הסוריאליסטי, שמשתלב בטבעיות בעידן המציאות המתעתעת, הפייק והספין. כמו שאומר במאי-העל כריסטוף ב'המופע', "אנחנו מקבלים את המציאות המוצגת בפנינו כמציאות".
ומי שמקבלים את מנת המציאות שלהם מערוץ 14 אינם דומים למי שמקבלים אותה מערוצים 12 ו-13 אבל זהים בקבלתה כמציאות, ומשחקים במידה דומה לידי מאסטר תעתועים, הולכות שולל וגזלייטינג מסוג ראש הממשלה, שנוטל לעצמו בטבעיות את תפקיד במאי-העל ועושה שימוש מיטבי ביכולת להכתיב מציאות שקרית כרצונו.
מבולבלים? איך לא. חיים בסרט רע? בוודאי. לטרומן לפחות היה סוף טוב, גיבורנו מצא את דלת היציאה ובחר להשאיר מאחוריו את "העולם כמו שהוא צריך להיות" שניסו לשווק לו. ישראל לא מסוגלת לעזוב, רק להיעזב, אבל מיליוני הטרומנים שכולנו חשים שהפכנו להיות, יכולים עדיין לברוא לעצמם את מציאות חייהם הבאה. רק שיעלה כבר רולר הקרדיטים על הקודמת.
