לא הייתה שום דרך לחזות שאת הבקשה הזו, שלא לומר דרישה להגיע לכיכרות, ישגר אל אזרחי ישראל דווקא יהודה לוי. מי שמכיר אותו טיפה יודע שיש לו הרבה מה לומר, אבל נאמן למעמדו כאייקון של קונצנזוס, הוא נמנע בדרך כלל מהצהרות שעלולות לגרור אותו אל מעבר לקו האדום. מאחר שהוא מהמצליחים באמני ישראל, והתפקידים רק מחכים לו מעבר לפינה, גם אין ללוי אינטרס לקושש תשומת לב.
אבל היום שאחרי רצח ששת החטופים - כרמל גת, עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי ז"ל - מצא המוני ישראלים מדממים, כואבים ורושפי זעם על התנהלות הממשלה והעומד בראשה. ציבור גדול ספג אגרוף שקרע לו את הנשמה. עכשיו זה רשמי: הם לא "רק סובלים", הם מתים. לוי היה מספיק אמיץ לשאת את הדגל ולומר: עד כאן. זה לא פוליטי, לא שמאל-ימין, זה דם אחינו ואחיותינו שזועק אלינו מהאדמה.
המחיר צפוי: מיד נורו אליו אלפי תגובות מטונפות ומטנפות של מכונת הרעל, שרק מחכה לפגוע במפורסמים שמעיזים למתוח ביקורת. במקרה הזה לוי אפילו לא ביקר. הוא בסך הכל ביקש מהקהל להגיע להזדהות עם החטופים ומשפחותיהם. זה שבישראל של היום הופך גם מאבק על חטופים לפוליטי, בוודאי אינו אשמתו של השחקן (ונחשו של מי).
ההתגייסות הפומבית של לוי היא המשך ישיר לתפקיד המשמעותי של אמני ישראל במלחמה. מאז 7 באוקטובר הם מופיעים, מבקרים, מחבקים, שרים ברגעים הקשים ביותר למשפחות החטופים, למשפחות המפונות, לפצועים ולהלומי הקרב. הכל בהתנדבות, תוך הכלת כאב בלתי אפשרי. במקביל יש לא מעט שביטאו עמדות שלא נוחות לשלטון, כמו רותם סלע, מירי מסיקה, קרן פלס, קובי אוז וטיפקס, גם שולי רנד שכתב דברים חשובים בנושא טקסי הזיכרון, וכמובן עידן עמדי שיצא נגד הטקס של השרה רגב.
שתיקה בזמנים כאלה היא אופציה לפחדנים, ורוב אמני ישראל יוכלו להסתכל על התקופה הזו ולומר: היינו שם, לא ברחנו. מגיע להם שנזכור את זה לפני ששולפים ארנקים בימים שמחים יותר.
