ברור לכל שלממשלה הנוכחית אין תוכנית אסטרטגית לסיום המלחמה. מה שכפה עליה בצלאל סמוטריץ' זה את תוכניתו להכרעת הסכסוך עם הפלסטינים - כלומר האצת סיפוח הגדה המערבית כעת, וגירוש ערביי כל ארץ ישראל בשלב מאוחר יותר. מכאן שממשלה זו לא תיתן את ידה לשום הסכמה או הסדרה מדינית בתום הלחימה.
אבל גם האופוזיציה אינה מציבה שום תוכנית. היא נרתעת מהבעת עמדה על עתידה של ארץ ישראל, אבל גם נמנעת מהצגת תוכנית מדינית כלשהי שתמנף את תוצאות הלחימה לשינוי המציאות האסטרטגית של ישראל. והיא נמנעת מאמירה מהו הפתרון שלה לקיומם של שני עמים בארץ ישראל שבין הירדן לים - שלאף אחד מהם אין רוב, והם שווים במספרם. האופוזיציה צריכה לומר, קודם כל לציבור אבל גם לגורמים הבינלאומיים והאזוריים, מה היא תעשה כאשר יגיעו הבחירות שהיא דורשת, והיא תיקח את השלטון מידי נתניהו ושותפיו המשיחיים. מנהיגי המפלגות המתנגדים לנתניהו צריכים להתחייב למעשה אחד - חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. עם איזה בן שיח? עם הרשות הפלסטינית, שלה הלגיטימיות הבינלאומית לייצג את עמה. לא לנו לקבוע מי יעמוד בראשה.
אין להטיף לרפורמות ואין להתערב בפוליטיקה הפלסטינית הפנימית. זה יהיר, אדנותי, ובסוף גם לא יעיל. תנאי אחד על ישראל להציב לרשות - כיבוד כל התחייבויותיה הקודמות. זה כולל את ההתחייבות שהושגה באמצעות ארה"ב בזמנו, ואף הוחל בביצועה, לניקוי ספרי הלימוד משנאה והסתה. ברור שחמאס לא יהיה סביב שום שולחן שבו יידון עתידם של עמי ארץ ישראל. גם סמוטריץ' ובן גביר לא יהיו שם.
חידוש המשא ומתן צריך להתבסס על הבנות שכבר הושגו בעבר ועל מסמכים שנידונו על ידי הצדדים. יש ארבעה כאלה, ואין צורך להמציא את הגלגל מחדש. החשוב והמקיף ביותר הוא זה המציג את ההבנות שהושגו בשנת 2008 בין ראש הממשלה אולמרט ויו"ר הרשות אבו-מאזן. אף צד לא דחה אותן, אך נותרו פערים הניתנים בהחלט לגישור. השני הוא מתווה הנשיא קלינטון, שאותו הציג לצדדים בשלהי כהונתו. השלישי הוא תוכניתו הביטחונית של הגנרל האמריקאי ג'ון אלן, שפעל מטעם הנשיא אובמה. התוכנית נידונה עם בכירי מערכת הביטחון שלנו ולא נדחתה. לי אמר אבו-מאזן כי היא מקובלת עליו. היסוד הרביעי הוא יוזמת השלום הערבית. היא הוגשה על ידי סעודיה בשנת 2001, התקבלה על ידי מדינות ערב, והיא תקפה עד היום. סעודיה תהיה שותפה חשובה בכל מערך אזורי שגם ישראל תהיה בו, מענה נגדי לציר הרשע.
היווצרות מדינה אחת לשני עמים היא איום קיומי על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אך איראן ושלוחיה מהווים איום צבאי על עצם קיומה של מדינת ישראל, בהינתן רב-הזירתיות של התוקפנות וההתקרבות האיראנית לנשק גרעיני. על כן, יש עוד אמירה אסטרטגית אחת שחייבת לבוא מפי האופוזיציה - והיא ששום ממשלה בירושלים לא תשלים עם חציית הסף הגרעיני על ידי איראן, ותנקוט כל פעולה אפשרית כדי לשלול מאיראן יכולת גרעינית.
שתי העמדות קשורות זו בזו. לא נוכל לצפות לתמיכה הבינלאומית הנדרשת לפעולה מול איראן אם הנכונות של ישראל למשא ומתן מדיני רציני תהיה מוטלת בספק, והנכונות להסכם עמים על ארץ ישראל חיונית לעמידה הנחושה מול האיום האיראני.
תא"ל (במיל’) ד"ר אפרים סנה שירת כשר וכסגן שר ביטחון בממשלות ישראל והוא חבר הנהלת מפקדים לביטחון ישראל
