חוף געש
המצולמים: איתן רובינסקי (42) מקיבוץ געש, עם בנותיו רותם (11) ומאי (8), עובד בצוות הגינון של הקיבוץ
"אני בן הקיבוץ. אחרי הצבא עבדתי חצי שנה ב'עגלות' במלגה, ספרד, ואחר כך טיילתי כמה חודשים בדרום אמריקה. חוץ מזה, כל החיים שלי בגעש. עד גיל חמש ישנתי בלינה משותפת, ואז הקיבוץ עבר ללינה משפחתית. לי הייתה חוויה מאוד נחמדה מתקופת הלינה המשותפת, מוקף בחברים טובים שגדלו איתי מגיל אפס, אבל יש לי חברים ששנאו את התקופה, ועד היום יש להם טראומות מזה. אני מאמין שזה תלוי בהורים - אני קיבלתי ביטחון מלא מהם וידעתי שאם יקרה משהו, הם יגיעו ישר. היום, אנחנו נמצאים עם הילדים בבית, ובגלל המלחמה יש הרבה פחדים. אנחנו משתדלים להציג להם את החוזק שלנו ולתת להם ביטחון כמו שקיבלתי.
"עברנו כמה שנים לא פשוטות לאחרונה. באוקטובר 2020 אמא שלי חלתה בקורונה. היא אושפזה במחלקת קורונה, והיו סיבוכים. אחרי 23 יום של מלחמה עם המחלה היא נפטרה בגיל 74. הטראומה השליכה לכל הכיוונים, אבל ידענו להיות חזקים האחד בשביל השני. לאבא היה נורא קשה, שמרנו עליו כל הזמן וחיזקנו אותו. במצבים כאלה, מאוד עוזר שכל המשפחה נמצאת ביחד בקיבוץ ודואגים האחד לשני.
"יש משפחות שהצפיפות בקיבוץ דווקא מגבירה אצלם את הריבים במצבים קשים. זה מורגש במיוחד כשמצטרפים בני או בנות זוג מבחוץ, ולפעמים יש להם קושי עם צורת החיים כאן, כמו למשל, שכולם יודעים הכל עליך. יש עוד דוגמה קלאסית, כשחברים באים לבקר אצלך, הם ישר פותחים את המקרר לראות אם יש משהו טעים לאכול ואיזו בירה לשתות. למי שלא גדל עם דלתות פתוחות בקיבוץ, זו תופעה מאוד שנויה במחלוקת וצריך לגדל עור של פיל. אשתי מגיעה ממושב חרוצים. היה לי ברור שארצה להישאר בקיבוץ, ואשתי די התחברה לחיים השיתופיים, אבל בהתחלה לא היה לה פשוט.
"גם אמא שלי הגיעה בעקבות אבא שלי לקיבוץ. היא עלתה ממרוקו עם המשפחה והם גרו ביפו. אבא עלה לארץ מארגנטינה והגיע לגעש עם גרעין הנוער שלו. הוא עבד ברפת, והנהג, שהגיע לאסוף את החלב, היה השכן של אמא והוא הכיר ביניהם. אני מאוד אוהב את חופש התנועה בקיבוץ, בלי פחד ממכוניות. אני יכול לצאת לטייל מהבית, בלי לחצות אוטוסטרדות סביבי, והבנות יכולות ללכת לבד לחברים ולבית הספר בביטחון. היסודי נמצא בקיבוץ והתיכון נמצא ממש על יד, בשפיים. הכל הרבה יותר רגוע וירוק מבעיר. למרות שהקיבוץ הוא לא מה שהיה פעם, יש עדיין חיי קהילה מאוד חזקים - החגים, הטקסים והופעות הילדים בפורים ושבועות. אתה אף פעם לא לבד. תמיד אפשר לקבל עזרה אם צריך ויש מי שישמור על הכלב כשאתה לא בבית. זו קהילה שיודעת לעזור.
"מיד אחרי 7 באוקטובר קיבלנו מעל 160 מפונים, מהצפון ומהדרום. חלקם עדיין גרים אצלנו. הייתה התארגנות מאוד מהירה, והקמנו חמ"ל שנתן ציוד למפונים ולחיילים. הרבה צעירים פינו דירות, והלכו לגור עם ההורים כדי שיהיה מקום למפונים. בעיקר צעירים בצבא או אחרי הצבא עם דירות חדר.
"געש נמצא בקו ראשון מול הים וכבר מגיל אפס ירדתי לחוף עם המשפחה. אבא לימד אותי לדוג בגיל שנתיים-שלוש, מהרגע שיכולתי לעמוד ולהחזיק חכה. כשעברתי ללינה משפחתית, היה לי הרבה יותר זמן עם ההורים, וממש חיכיתי שהוא יחזור מהעבודה כדי שנרד לים לדוג. זה היה תחביב שמאוד חיבר אותי לאבא ויצר ביננו כימיה מיוחדת. הקשר שלנו דרך הדיג נמשך עד גיל מאוחר. היום יש כבר נכדים שמבקשים ממנו לבוא לדוג איתם. רק נותנים לו אות והוא מארגן את הציוד. אני ממשיך את המסורת עם הבנות שלי. תמיד אהבתי את השקט של הדיג, השלווה של לזרוק את החכה ולחכות בסבלנות, אבל זה לא מתאים לכל אחד.
"החוף הזה מדהים. הגישה אליו קצת קשה, אי-אפשר להתקרב עם הרכב וצריך ללכת ברגל, אז יש הרבה אזורים מאוד שקטים. בזכות המצוק, החוף גם מוצל בבוקר. לצערי, בקורונה הרבה אנשים חדשים הגיעו לחוף, כי הוא היה מרוחק מפיקוח, אז היום החוף נהיה מאוד פופולרי".
