אחרי שכל ההצגות שבהן שיחק ירדו בעקבות המלחמה ("ב-7 באוקטובר הייתי עם ארבעה תפקידים ראשיים וב-8 באוקטובר עם אפס, וזה מבאס"), תומר שרון התפנה להגשים חלום ישן – לפתוח מקום אינטימי להופעות בבית החדש ששכר בשדרות ירושלים ביפו. אז הוא חנך את "התומשייה" (על שום הכינוי שלו — תומש), לופט קטן ויפה, באמת מחיר מציאה, שמיועד ל-50-60 איש לכל היותר, וגם מזכיר במשהו את הדומינו גרוס בו צמח בתחילת הקריירה שלו כסטנדאפיסט.
"זה הבית הכי יפה שהיה לי בחיים", הוא אומר. "הרעיון קצת מטורף, אבל התאהבתי בו. יש לי כבר הרבה אמנים שרוצים להופיע כאן מלבדי. השדרה הזאת היא המקום הכי יפה בארץ. אני מכיר פה את כל בעלי העסקים שנדפקו בגלל בניית הרכבת הקלה, בגלל הקורונה ובגלל המלחמה, וכולם שמחים על מה שאני עושה. זה נורא טוב לשכונה וליפו ואני מקווה שנצליח להחיות אותה, ובגדול. אני אדפוק קופה, אמכור אלכוהול ובירה, וכשיהיו לי הצגות אביא את האחיין שלי שיהיה אחמ"ש. אבל בעיקרון זה אני. אם גדלת עליי ואתה אוהב אותי, תבוא למקום לראות הופעות של אחרים, חלקם חברים שלי, או לראות אותי".
יש בזה גם סיכון?
"ברור, אין מה לעשות. אם זה לא ילך כל כך, די סינדלתי את עצמי לשנה הקרובה. אני לא יכול להצטרף להפקת תיאטרון שרצה כל השנה. אני חייב לארגן שכל ערב יהיה פה משהו כדי להתפרנס".
אתה מתגעגע לימי דומינו גרוס?
"אני לא בן-אדם ששוקע בגעגועים - מה שנגמר נגמר - אבל אני כן מתגעגע למושגים כמו חבורה. אני רוצה מקום שיהיה אבן שואבת לאנשים, לא משנה מה יעלה בו באותו ערב".
איפה תפסה אותך המלחמה?
"בשבת בשש וחצי בבוקר הייתי במיטה ושמעתי אזעקה. בהתחלה הייתי אדיש כי אני רגיל לראות מהחלון שלי את כיפת ברזל מיירטת את הטילים, אבל תוך זמן קצר התבררה האמת הטרגית. מהר מאוד הקמנו סוג של חמ"ל אמנים בווטסאפ ויצרנו קשר עם כל האנשים שיכולים להופיע. כבר למחרת התחלתי להופיע בפני מפונים, לפעמים שלוש פעמים ביום. לקחתי חבר - נדב רובינשטיין, שהוא קלידן מעולה - ותפרנו מופע לילדים עם שירים.
"התחילו התארגנויות של חבורת 'ענן על מקל', שאני חבר בה, והתחלנו לקיים הופעות בפני מי שצריך. הופענו במלונות, בכל מקום שהיו בו אנשים, והם כל כך שמחו לראות אותנו. כמו בקורונה, הסתובבתי בכל הארץ כדי לנחם את ילדי האסון, ואני מקווה שהצלחתי. אני לפחות מאוד התרגשתי. זה הרגיש כמו במלחמת יום הכיפורים. אתה מתגייס לעזור לאחיך ואחיותיך. מאוד נבהלתי ממה שקרה.
"אחרי ארבעה חודשים התעוררתי וגיליתי שאין לי גרוש על התחת. מצב מדאיג לכל הדעות. אמרתי, טוב, לפחות אני אעשה בבית סדנאות סטנד-אפ ואנצל את היכולות שלי כמורה וכאמן, שמשלב סטוריטלינג עם אימפרוביזציה. מצאתי את המקום הזה ואמרתי, 'וואו, הנה מקום לגור בו וגם להגשים את החלום שחלמתי עליו לפני הרבה שנים, כשרק הגעתי ליפו'".
"אני נטוע במקום הזה"
שרון, 54, הוא לא רק מולטי-טאלנט – שחקן מגוון, מוזיקאי וסטנדאפיסט מוכשר, שמאחוריו 32 שנות במה — אלא גם אחד שלא מהסס לבטא את דעותיו הפוליטיות והחברתיות, גם החריפות ביותר.
"זה מה שאני חושב ומרגיש, ואין שום סיבה שאשתוק, בטח כשזה נוגע למדינה שלי ולחיים שלנו פה", הוא אומר. "הכי חשוב ודחוף עכשיו זה להציל את החטופים. הדבר הזה עומד כמו אבן גדולה בגרון של ההיסטוריה. אני לא מבין איך לא כולם רוצים בשחרור החטופים. בשביל מה קמה מדינת היהודים? בשביל להציל אנשים, ואתם עושים עסקאות על הגב שלהם. היחס למשפחות החטופים הפך לבלתי נסבל. ההתפרצות של הברברים כלפי משפחות הנרצחים והחטופים היא נוראית. הביביזם הפך מלאומנות לפשיזם ולברבריות".
המצב מפחיד אותך?
"ההפגנות נהיו מפחידות. אני אדם שמכירים אותו, שמסומן פוליטית. עכשיו 'הצל', שאיים על הרבה אנשים, הוא זה שאמור לשמור עליי כפקד במשטרה. ברור שזה רק לא ביבי. בוחרים את אותו בן-אדם 30 שנה, ומה יש כאן? פשע, שחיתות, מלחמה. זה נורא כואב לי. מ-7 באוקטובר התחלתי להרגיש גם סוג של כאב פיזי, לא רק דיכאון. קשה לי לקום מהמיטה. המולדת מתמוטטת. המפעל במלוא יופיו ועוצמתו מתמוטט לנו מול העיניים".
חברים שלך עזבו?
"דיברתי לא מזמן עם חבר, איש קולנוע, שנסע עם המשפחה לתאילנד והוא לא יודע מתי יחזור. יותר מכל דבר אחר אני מרגיש את עצמי ישראלי. אני נטוע במקום הזה בכל רמ"ח איברי, בכל ליבי ונשמתי. אנחנו מרגישים שהמולדת מגרשת אנשים כמונו, וחלק גדול מהחטופים הם אנשים כמוני – ליברלים, שמאלנים, חילונים.
"אם בקרב החטופים היה רוב לציונות הדתית זה היה מסתיים אותו הדבר? אני לא חושב. ינון מגל ציטט איזה רב שאמר שאלוהים לא היה איפה שלא רצו אותו. משפטים כאלה עפים בחלל האוויר. וזה נורא. המלחמה נמשכת, אבל נתניהו ימשיך את המלחמה הזאת כל עוד המשפטים שלו מתנהלים. נכון לתקופה הזאת, אם ישראל לא תהיה דמוקרטית, והיא הולכת ומתרחקת מזה, היא פשוט לא תהיה".
גם המינוי של אודליה פרידמן, המנכ"לית לשעבר של הבימה, כממלאת מקום זמנית של מנכ"ל המדיטק, מקומם את שרון, ששיחק בתקופתה בתיאטרון הלאומי. "כנראה שעניין הבושה כבר חלף עבר אצלנו מהעולם. אני זוכר את עצמי צועק עליה כששיחקתי בהבימה שאני הולך להגיש תלונה במשטרה כי לא הפרישו לנו כספים לפנסיה. לא קיבלתי חלק ניכר מכספי הפיצויים שהייתי צריך לקבל".
המלחמה בצמיגים במותניים
לצד מופעי הסטנד-אפ שלו, שרון משתתף במופע SAY MY NAME שיצרו הבמאית רונית מושקטבליט והאמנית אלינור מילצ'ן, ובהצגה "גידול ושמו בועז", שכתבה אורן דיקמן וביימה תמר קינן, ורצה בהצלחה גדולה בתיאטרון צוותא. קומדיה שחורה על נועה, רווקה חסרת ביטחון עצמי, שמתבשרת שיש לה גידול על הלב - בועז, האקס שלה מלפני שלוש שנים. "כיף לשחק בקומדיה המצחיקה והמשוגעת הזאת, וצוותא הוא יופי של מקום לעשות בו תרבות", הוא אומר.
עם מי עוד היית רוצה לשחק?
"עם ליא קניג. אני הכי מתגעגע אליה. היא חד-פעמית. היא חברה טובה שלי ושיחקתי הרבה לצידה כשהייתי בהבימה. אני אוהב אותה אהבת נפש ומעריץ אותה, והלוואי ועוד ייצא לנו לשחק יחד והרבה".
איך אתה מתמודד עם הגיל?
"בגיל 54 יותר קשה להוריד את הצמיגים מהמותניים. בוא נגיד שאני לא יכול לחגוג כמו שחגגתי פעם עד השעות המאוחרות בלי לשלם על זה מחיר. אתה לא יכול לשתות ולקום אותו הדבר כמו פעם. אתה חייב לנוח, וכשכואב לך משהו, זה לא עובר כעבור יומיים אלא כעבור שבוע".
מה עם נישואים וילדים?
"אני כבר באיזה שוויון נפש. לוקח בחשבון שאולי זה גם לא יקרה. ניסיתי הרבה שנים, התאהבתי וזה הסתיים בשברון לב, ניסיתי גם הורות משותפת וזה לא הלך. אבל זה עוד יכול לקרות. הנה, לבראבא נולדה בת מקסימה בגיל 64, ואין מאושר ממנו. אני לא מעסיק את עצמי בשאלות 'אוי, למה אין לי ילדים?' כנראה שאו שהדרישות שלי גבוהות, או שהדרישות שלהן גבוהות ואני לא עונה על הציפיות שלהן. לו באמת רציתי ילדים, יכולתי. 'אופיו של האדם הוא גורלו', אמר בצדק סופוקלס. אני מאוד קרוב לאחיינים שלי. להיות דוד זה כיף".
מה אמא שלך אומרת?
"אמא שלי גם שוות נפש. יש לה נכדים מאח שלי. בניגוד לחברים הנשואים שלי, בבית שלי אני השולט. אני מכניס לחיים שלי בדיוק את מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. מי שיש לו משפחה, לא יכול. לי יש חופש. בסדר, יש לזה מחיר, בדידות, אולי הזדקנות לבד, אבל יש לנו גנטיקה טובה במשפחה. אני מאמין שאהיה בסדר, ואם כבר למות, עדיף בדום לב, בלי לסבול. אחרת מביאים לך פיליפינית, אתה לא רואה ולא שומע, מתחיל לדבר ערבית במקום עברית. קח מלא סמים טובים, ועוף מפה". •
"הכי אני רוצה לשחק עם ליא קניג. היא חד-פעמית, חברה טובה שלי ושיחקתי הרבה לצידה. אני אוהב ומעריץ אותה והלוואי ועוד ייצא לנו לשחק יחד והרבה"
