קצת יותר מיממה אחרי שנודע על הרצח הברוטלי, בנוסח דאעש, של שישה חטופים צעירים שהוחזקו על ידי חמאס, בריטניה הודיעה על תגובתה הנחרצת לטרור: היא משעה 30 מתוך 350 רישיונות יצוא נשק לישראל של משלוחי נשק לישראל (ה-35-F הוחרג). אפשר להניח שארגון חמאס, ונציגיו הלא-מעטים בבריטניה, שולחים ברכות. זה לא יעזור לבריטניה. ממש לא. משום שהג'יהאדיסטים מבינים שאידיוטים שימושיים זה לא רק מפגינים מטורללים מהקואליציה של איסלאמיסטים ופרוגרסיבים רדיקלים. המחלה עלתה למעלה. היא בשלטון. היא הגיעה לדאונינג 10. וככל שהם ירצחו יותר יהודים בישראל, וככל שהם יניפו יותר דגלי דאעש, חמאס וחיזבאללה בחוצות לונדון וברמינגהאם, וככל שהם ישמיעו יותר קריאות לכפיית חוקי השריעה גם על בריטניה – כך אפשר יהיה להביס מהר יותר את העולם החופשי. הנה, אפילו ממשלת בריטניה נוקטת צעדי ענישה נגד ישראל. מי אמר שהטרור לא משתלם? היה נדמה לרגע שהלייבור הבריטי הצליח לנקות את עצמו מהכתם של ג'רמי קורבין, המנהיג הקודם של המפלגה, שאמר שחמאס וחיזבאללה הם "ידידים". מתברר שטעינו.
1 צפייה בגלריה
|מפגינים בלונדון קוראים להפסיק לחמש את ישראל. המחלה עלתה למעלה. היא בשלטון
(צילום: AFP/CARLOS JASSO)
זו לא רק הרפיסות ולא רק הפייסנות. זו גם הצביעות. הרי זו הייתה בריטניה הגדולה שרגע לאחר הצהרת בלפור נבהלה, ועשתה כל מאמץ כדי לא להעניק בית לאומי לפליטים היהודים שנרדפו בכל רחבי העולם. זו הייתה בריטניה שגרמה לכך שפליטים יהודים הוחזרו לאירופה, רבים מהם הגיעו לכבשנים ולתאי הגזים. וזו הייתה בריטניה המהוללת שכדי לעקור את ציר הרשע הפציצה ללא רחמים את דרזדן ואת המבורג וגרמה להרג של אינספור אזרחים. וזו אותה בריטניה שממש לא מזמן, ב-2017, הייתה שותפה להפצצות מוסול בעיראק וא-ראקה בסוריה, כדי לעקור משם את דאעש. 65% מבנייני מוסול הוחרבו, ו-70% מבנייני א-ראקה. ואף אחד, עד היום, לא יודע בדיוק כמה נשים, ילדים ואזרחים חפים מפשע נקברו שם מתחת להריסות. אבל להם מותר. משום שהם האמינו, אז ועכשיו, שזו הדרך להיאבק ברוע המוחלט שאיים ומאיים על העולם החופשי כולו.
אבל ישראל, שסובלת מציר הרשע הג'יהאדיסטי יותר מכל מדינה אחרת בעולם החופשי; ישראל, שאיראן השיעית והג'יהאד הסוני מכריזים שוב ושוב על כוונתם להשמידה; ישראל, שנאבקת מול חמאס, שמכריז על כוונתו להשמיד את כל היהודים ואת כל הנוצרים וגם להשתלט על העולם, גם על לונדון; ישראל, שעברה את הטבח החמור ביותר מאז השואה; ישראל, שנאלצת להיאבק בארגון טרור שאומר שהוא מתכוון לבצע עוד ועוד מעשי טבח ברוטליים מהסוג של 7 באוקטובר – היא זו שצריך להעניש אותה. במקום שמדינות העולם החופשי יסייעו – הן שולחות סימנים מעודדים דווקא לג'יהאדיסטים.
לווינסטון צ'רצ'יל מיוחסת האמירה שבריטניה הייתה יכולה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה. היא תקבל מלחמה. בריטניה של היום לא למדה שום דבר ולא שכחה שום דבר. היא שוב בחרה בחרפה. וכמו שצ'רצ'יל אמר, זו רק ההתחלה.
ארה"ב התחילה
בריטניה לא לבד בסיפור הזה. ארה"ב התחילה איתו, עם "עיכובי המשלוחים". עם כל הכבוד לארה"ב, שהיא באמת ידידה, היא עשתה טעות איומה ונוראה. היא לא ריסנה את ישראל, ובוודאי שלא היה שום צורך לרסן את המלחמה בטרור. להפך. היא רק גרמה להארכת המלחמה. היא עודדה את חמאס ואת ציר הרשע. היא נטעה בהם אמונה שככל שפוגעים יותר בישראל באמצעות טרור – כך העולם החופשי מחרים יותר את ישראל. ההיגיון של הקמפוסים חדר גם לצמרת הממשל בוושינגטון. אותו היגיון מעוות גרם גם לקנדה, להולנד, לאיטליה, לספרד ולבלגיה לעצור משלוחי נשק לישראל, או לפחות להצהיר על הפסקת היצוא הביטחוני לישראל. שרק לא נשלה את עצמנו שאנחנו מנצחים במשחק השחמט נגד ציר הרשע. רחוק מכך. מדינות העולם החופשי לוקות במחלה קשה. ואין מנוס מלהזכיר שוב את צ'רצ'יל. זו רק ההתחלה.
להציל את המדינה
כאשר חושבים על השפל המדיני, שהסנקציות הבריטיות הן עוד ציון דרך, חייבים לשאול: איך, לעזאזל, הגענו לשפל הזה. מלכתחילה היה אמור להיות ברור שישראל נמצאת בחזית כפולה. גם צבאית, מול ציר הרשע של איראן ושלוחותיה, וגם מדינית, מול ציר הרשע הבינלאומי, כאשר חלקים גדולים במדיה, באקדמיה ובפוליטיקה, דווקא בעולם החופשי, מנהלים תעמולת זוועה נגד ישראל. לפעמים מדובר באותו מימון. הרי זו אותה קטאר שמימנה את חמאס, וזו אותה קטאר שמממנת בהרבה מאוד מיליארדים את מנגנון שטיפת המוח נגד ישראל.
האסטרטגיה של ישראל נכשלה בשתי החזיתות. חיזבאללה שורף את צפון ישראל. התגובה הישראלית עלובה. חמאס, אוי לבושה, עדיין רחוק מתבוסה. החטופים עדיין שם. הם גוססים. הם עוברים הוצאה להורג. הארגון מתעורר בגדה וציר הרשע התעמולתי הגיע להישגים מדהימים בקמפיינים הפרו-חמאסיים בכל עיר ובכל קמפוס במערב. וכאן מתחילה הדילמה. מצד אחד, החובה להגן על ישראל. ומצד שני, החובה להעביר ביקורת, גם בוטה ונוקבת, על הכישלון האסטרטגי החמור ביותר של ישראל מאז הקמתה. זו דילמה, משום שגם בתוך ישראל פועלת תעמולת שקרים, שלפיה ביקורת על ההנהגה היא נגד המדינה, ושההפגנות משרתות את סינוואר. כדי לחזק את הטענות הללו הציג נתניהו מסמך במסיבת העיתונאים, שלפיו חמאס מעודד הפגנות ומעודד פילוג. זה מעניין, משום שמדובר במסמך שהוצג בתקשורת כבר בחודש ינואר. זו לא עמדה מפתיעה, אלא אם כן ההנחה המוקדמת של נתניהו הייתה שחמאס רוצה ישראל מאוחדת. ובעיקר, זה קצת מוזר כאשר טענות כאלה עולות מצד ראש הממשלה. המסקנה מהדברים שלו היא שאנחנו צריכים להתנהל רק לפי הוראות מיניסטריון התעמולה של הקואליציה. זה מתאים לאיראן ולצפון-קוריאה. אנחנו בישראל.
הטענה נגד המחאה מופרכת, צריך להזכיר, גם משום שנתניהו עצמו, ב-27 במאי, בשבוע שבו הושלמה ההשתלטות על ציר פילדלפי, שיגר לארה"ב הסכם לשחרור חטופים שבסעיף 15 שלו נכתב שבשלב השני תהיה "נסיגה מלאה של הכוחות הישראליים מרצועת עזה". אז המפגינים הם הבעיה?
ובעיקר, אפשר לבוא באלף ואחת טענות צודקות על הרפיסות והצביעות של בריטניה. אבל זה לא פוטר את נתניהו מאחריות למצבה העגום של ישראל, שהוביל לשפל האסטרטגי, הצבאי והמדיני. הרי אלה לא המפגינים שגורמים לחיזבאללה להמשיך את השיגורים. אלה לא המפגינים שמתקשים למצוא את החטופים. אלה לא המפגינים שהחליטו על דשדוש יותר מדי חודשים. אלה לא המפגינים, כאמור, שוויתרו על ציר פילדלפי. אלה לא המפגינים שגרמו לסנקציות על משלוחי נשק. הרי מדיניות קצת יותר חכמה הייתה מובילה את ישראל למקום קצת יותר טוב. וכשאין מדיניות כזאת – מחאה היא חובה. לא נגד המדינה. כדי להציל את המדינה.
