אחד ממשתתפי הדיון בקבינט ביום חמישי שעבר יצא מזועזע. "ביבי מוביל אותנו למצדה שנייה", אמר. "אלא שהפעם זה לא ייגמר בהתאבדות של אלעזר בן יאיר ואנשיו אלא במותם של כל החטופים".
זאת אמירה קשה. אני לא בטוח שהיא תשפיע על מישהו. ישראל ידעה בשנותיה הרבה משברים, גם כאלה שהתרחשו בעיצומה של לחימה. היא לא עברה משבר שבו ראש ממשלה מחליט להקריב אנשים חיים – רשימת השמות הרשמית פורסמה השבוע בעיתון, בטור של רונן ברגמן – בגלל משהו שלפי טענתו הוא אינטרס מדיני, ולטענת אחרים הוא המצאה מקושקשת. זה כמו לשבת במושב האחורי של מכונית שהנהג שלה איבד את הברקסים. מה לעשות? ב-2015 החליט אנדראס לוביץ, טייס משנה בלופטהנזה, לרסק את המטוס שהטיס, על 150 נוסעיו. כאשר הקפטן יצא לשירותים, הוא נעל את הקבינה ושיגר את המטוס אל הרי האלפים. איש לא שרד.
השאלה איננה פילדלפי או לא פילדלפי או מתי פילדלפי. השאלה היא איך מצילים את נוסעי המטוס, איך מאלצים בדרכים דמוקרטיות, חוקיות, את מי שמחזיק בהגאים להתיישר. במהלך חמש שעות וחצי של דיון היו שרים שהקשיבו לגלנט, אולי אפילו גילו נכונות להשתכנע. בלטה לטובה מירי רגב. כשהגיעה ההצבעה, גלנט מצא את עצמו לבד. "שוב העדר נוהר", היה מפזם אריאל שרון כל פעם שמצא את עצמו מול טיפשות מיניסטריאלית קולקטיבית.
שרי הליכוד בממשלה נחלקים לחמש קבוצות: צייתנים, פחדנים, כהניסטים, שואפים לרשת ואלה שאין להם מושג. לקבינט הגיעו בעיקר הצייתנים.
לפני ימים אחדים חיתן מאיר חביב, המקורב הצרפתי של הזוג נתניהו, את אחד מילדיו. לא הייתי שם, אבל שמעתי שאשת ראש הממשלה, אורחת הכבוד בחתונה, הלכה משולחן לשולחן ובישרה שהכל נפלא: יש אנרגיות, יש כוח. אנחנו נהיה בשלטון עוד עשר שנים.
מה שבטוח, החטופים לא יהיו שם.
גלנט, מתוקף תפקידו, יזם דיון על ההידרדרות במצב הביטחוני. בהיעדר פורום אחר – קבינט המלחמה התפזר – הוא הלך על הקבינט הרחב. נתניהו סחב אותו חודש. בתום הדיון, כמקובל, ראש הממשלה ניגש לסכם. במקום לסכם הוא אמר: "אני רוצה להביא להצבעה את פילדלפי ואת השארת הכוחות". בבת אחת נשכחו חמש שעות וחצי של דיון. זאת הייתה המטרה, והיא הושגה במלואה.
נתניהו מעדיף לדבר באנגלית עם שני אנשי סודו, השר רון דרמר ומזכיר הממשלה יוסי פוקס. הוא דיבר איתם באנגלית גם במהלך הדיון, אולי כדי ליצור חיץ בין השרים לבינם, אולי כדי שהשניים יבינו אותו טוב יותר. גלנט התעצבן. מכונת הרעל הביביסטית מאשימה אותו זה חודשים שהוא סוכן אמריקאי. הוא יראה להם. אני דורש תרגום לעברית של מה שנאמר כאן, דרש. שלא יהיו אחר כך אי-הבנות בתרגום.
הוא כיוון למטרה ממוקדת: בזמן שמכונת הרעל תקפה את ההצעה שלו להסכם חטופים, רון דרמר תירגם אותה לאנגלית והציג אותה לאמריקאים כהצעת ממשלה. יש שני נתניהו: אחד בעברית, אחד באנגלית.
זה קרה גם לאחר ההחלטה בקבינט ולאחר מסיבת העיתונאים של נתניהו שבה קבר, באמירות מפורשות, כל סיכוי להסכם. דרמר נשלח להסביר לאמריקאים שזה לא בדיוק ככה. ישראל מוכנה לסגת מפילדלפי אבל לא עכשיו.
ההנחה של נתניהו היא שביידן חלש וכבול במחויבות שלו לא לטלטל את הספינה ערב בחירות. הוא יבלע כל שקר. אם אין איום אמריקאי, החטופים יכולים לחכות.
בין הסמטאות
מחנה הפליטים טול-כרם הוא גוש אורבני שנדחס לרגלי גבעה, בצד הצפון-מערבי של העיר. המילה "מחנה" מטעה. מדובר בשכונה שהולכת ונבלעת בעיר. במבט ראשון קשה להבחין בהבדל בין העיר למחנה. כאן וכאן בתים בני שלוש וארבע קומות, רובם מצופים באבן. ההבדל הוא בצפיפות, בסמטאות הצרות, בהיעדר עצי פרי וירק. העיר משופעת בבוסתנים, בעיקר כרמי זית. המחנה משופע בבטון.
המחנה הוא אחד המוקדים במבצע מחנות קיץ: שלוש חטיבות של צה"ל עוסקות במצוד אחר מחבלים בכמה מוקדים עירוניים בשומרון. חטיבה 900 (כפיר) פועלת בשני מחנות הפליטים שמקיפים את העיר טול-כרם, נור א-שמס ומ"פ טול-כרם. שלשום נלוויתי לכוח של החטיבה שנכנס למחנה השני.
יש הבדל תהומי בין מה שהעיניים רואות בעזה למה שהן רואות בטול-כרם. מי שלא ביקר בשני המקומות במהלך השנה, יתקשה להבין. בעזה אין כמעט חיים: מעל פני הקרקע היא הרוסה ושוממת. טול-כרם חיה על קו התפר. כאשר הרכבים הממוגנים של צה"ל חוצים את הקו הירוק מזרחה, הם מתחלקים בכביש עם כלי רכב פרטיים של אזרחים פלסטינים. ילדים הולכים ברחוב. נשים וגברים מתעסקים בענייניהם. עיתונאים שהגיעו לעיר בחסות הרשות הפלסטינית מתמקמים לאורך הציר ומצלמים את תנועות צה"ל. עשרות עיתונאים: הם לובשים אפודי מגן, אבל לא באמת זקוקים להם. לידם עומד צעיר ומניף דגל פלסטין גדול מול הצבא. החנויות סגורות. הרחוב הרוס בחלקו. הרמזורים פועלים, אבל שני הצדדים מתעלמים מהם.
צד ימין של הרחוב תחת כיבוש; צד שמאל חי כרגיל. העיר לא נתונה בעוצר, לא ביום ולא בלילה. כאשר הדי-ניינים שברו שני קווי מים, הרשות הפלסטינית הזדרזה לתקן, בתיאום עם המתפ"ש, בחסות צה"ל. הכל נורמלי, לכאורה. רק השקט לא נורמלי.
לפני המבצע פעלו לוחמי החטיבה בעזה. לא פשוט להחליף דיסקט, לתאם ציפיות, לשנות כללי משחק. "אגרסיביות מדויקת", קרא המח"ט, אל"מ יניב בארוט, לתוכנית ההפעלה של החטיבה. אגרסיביות ממוקדת, סלקטיבית. מחבלים יש גם בצד שמאל של הכביש, זה בטוח, אבל הלוחמים פושטים בינתיים רק על צד ימין ורק על פי מידע מודיעיני ממוקד. בעיר הם לא נוגעים.
"די-ניין עם גמישות של רקדנית בלט", ממחיש אחד הקצינים.
התת-מבצע בנור א-שמס נקרא "עיר שמש"; התת-מבצע במחנה השני – "עיר כרם". ההנחה היא שבשני המחנות פעלו חמש קבוצות טרור. הן קיבלו נשק, הכשרה, כסף. עד שלשום עצר צה"ל 11 מחבלים בנור א-שמס והרג חמישה; עצר שמונה במחנה השני והרג שניים. בכל אחד מהמחנות אותרה מעבדת נשק והושמדה. המחבלים לא נכנעים: הם נלחמים או בורחים. אבל פוטנציאל להרתעה יש כאן, גם בצפון הגדה, גם בדרומה. במקרה אחד או שניים מחבלים ביקשו להסגיר את עצמם לרשות הפלסטינית, מפחד שייהרגו או ייעצרו. גלנט, שביקר בחטיבה 900 שלשום, הנמיך ציפיות. "המבצע הפעם הוא כיסוח דשא", אמר לקצינים.
צוות של סיירת חרוב מאייש בית בן שלוש קומות בפאתי המחנה. הצוות מפעיל רחפן קטן שממריא מגג הבית. הדיירים ברחו. הם השאירו שתי מכוניות מאחוריהם, בחניה המקורה: דיירים אמידים. נעליים של מבוגרים וילדים ערוכות ליד כל דלת. על שולחן קטן קערה עם בצלים. אני חושב על התמונות שראיתי בבתים שניטשו במטולה, במלכיה, בסאסא, בקיבוצי העוטף. עקירה היא אירוע קשה.
הפלסטינים במחנה פרסו יריעות ברזנט או ניילון מעל הסמטאות הצרות, להסתיר את הנעשה בהן ממצלמת הרחפן. בכניסה לסמטאות ערמו פסולת בניין כדי למנוע מרכבים של צה"ל להיכנס פנימה. אנחנו נוסעים בתוך המחנה בטיגריס, רכב ממוגן חדש שהגיע לכוחות החטיבה ישר מהניילונים. הרחובות גולחו מאספלט בכל מקום שבו היה חשד למטען. נחשף החול שמתחת ועלה הביוב. איש לא מסתובב בחוץ; איש לא מציץ מהחלונות. נדמה שהמחנה ריק מאדם.
אבל הרחפן מספר סיפור אחר. מסך פלזמה גדול שהותקן בסלון של הבית מציג את החיים במחנה מגובה של 247 מטר. ארבע נשים משוחחות בפינת הרחוב. ילדה מתרוצצת ביניהן. עוד ילדה הולכת לאורך רחוב. אין בהן בהלה.
החיילים כתבו על קיר חדר המדרגות את רשימת השמירה. הם יודעים מתי נכנסו; אין להם מושג מתי ייצאו.
שרשרת כשלים ומחדל
בחורשת קק"ל הסמוכה לצומת אליקים החנו חיילי מילואים את מכוניותיהם, שלפו מהבגאז' את ערכות הקפה, חיפשו צל. זוג מצא מקום מוצנע להתייחדות. יריות נק"ל בקעו בתיפוף בלתי פוסק מהמטווחים של בסיס צה"ל הסמוך וגירשו את הציפורים. האלוף והשר בדימוס מתן וילנאי סיים פגישה בדלית אל-כרמל עם דרוזים ששירתו איתו בצבא. אני הגעתי מהצפון. קבענו בצומת. וילנאי הזכיר לי שהפגישה הראשונה בינינו הייתה גם היא מתחת לעץ, בצל, בין ששת הימים ליום הכיפורים, איפשהו בבקעת הירדן.
ימים כתיקונם, כאילו כתיקונם.
"לפני שאנחנו מדברים, אני רוצה לומר לך משהו על החטופים", אמר. "חייבים להחזיר אותם. הסירוב ללכת לעסקה הוא פגיעה קשה באתוס הישראלי".
וילנאי הוא היו"ר הנוכחי של "מפקדים למען ביטחון ישראל", ארגון של בכירים לשעבר. הנושאים שהארגון מנסה לקדם, מדיניים ואסטרטגיים; השפה מקצועית; הניחוח יוני, שתי אצבעות שמאלה מהקונצנזוס. וילנאי חולק את הנהגת הארגון עם אפרים סנה ודני יתום. בשבוע הבא הם אמורים לפרסם נייר שקורא לגיבוש תפיסת ביטחון חדשה לישראל. חדשה? לא בדיוק. לא במקרה, לישראל אין תפיסת ביטחון כתובה, לבד מנייר בן 18 נקודות שכתב בן-גוריון לפני 71 שנה. ספר שיצא לאחרונה ("מעבר לקיר הברזל" מאת אורי בר-יוסף) מתאר את הבעיה ומציע תשובות. נדב איל כתב כאן על הספר בהרחבה.
המסמך טוען בין השאר שהמחדל ב-7 באוקטובר לא עומד לבדו: הוא היה תוצאה של שרשרת כשלים, שנבעו מהיעדר אסטרטגיה.
אפרופו אסטרטגיה, שאלתי את וילנאי, מה אתה חושב על ציר פילדלפי? הייתי שם לא מזמן, עם כוחותינו. כמעט משעשע לראות איך ים החול הפך לסלע קיומנו.
"זה בדיוק העניין", אמר וילנאי. "פילדלפי בלי המצרים לא שווה כלום. אנחנו נהיה למעלה והם יבריחו למטה. אם אתה לא שולט על הפתחים של המנהרות, הם יכולים להבריח מה שהם רוצים. הפתרון הוא ברית אזורית שתבטיח בין השאר את שיתוף הפעולה של מצרים.
"הייתי אלוף פיקוד הדרום באינתיפאדה הראשונה", אמר. "בפנקס הקוהינור בכיס שלי היו רשומים שמונה מחבלי חמאס שצריך לחסל. עד שעזבתי, חיסלנו שבעה. רק אחד נשאר – מוחמד דף. מאז עבר חמאס דרך ארוכה בעזרת מזוודות הכסף שהעביר להם נתניהו".
חשבתי שנתניהו ואתה חברים, אמרתי. אתה היית אחד מחמשת חברי סיעת העבודה שפרשו ב-2011 והקימו בראשות ברק את מפלגת עצמאות. אתם הצלתם את נתניהו.
"קרה לו משהו בדרך", אמר וילנאי. "זה לא אותו בן אדם".
בממשלה הנוכחית, אמרתי, היחידים שיש להם תפיסת ביטחון הם סמוטריץ' וחבריו.
"זה נכון", אמר. "והם מכתיבים לממשלה את תפיסת הביטחון שלהם. אנחנו חושבים על הממשלה הבאה. הפוליטיקאים שמבקשים להנהיג את הממשלה הבאה צריכים להתחייב לתפיסת ביטחון אחרת.
"אנחנו מציעים תפיסת ביטחון שרואה את איראן ואת הסכסוך עם הפלסטינים כשתי הבעיות הגדולות שלנו. כשיש לך תפיסת ביטחון, אתה לא יכול להתחמק מטיפול בבעיות".
אתם טוענים שהעמדות שלכם מבוססות על שיקולים מקצועיים, אמרתי. הציבור רואה אתכם אחרת. אתם מדברים מפוזיציה, אומרים אנשים. אתם שמאלנים.
"אתה צודק", אמר. "זה הדימוי שלנו, אבל אנחנו מקפידים לפעול כגוף ביטחוני מקצועי. אנחנו לא תומכים באף מפלגה".
חזרתי ודיברתי איתו שלשום, בעקבות "תוכנית האלופים", הצעה שיזם גיורא איילנד. בתמצית, איילנד מציע להטיל מצור על עזה, מנצרים צפונה, להורות שוב על פינוי האוכלוסייה ולהעמיד את המחבלים שיישארו בפני ברירה, להיכנע או למות.
אני מכיר את איילנד ומעריך אותו כאלוף בעל מחשבה יצירתית ומתוחכמת. ייתכן שמה שהוא באמת רוצה זה לאלץ את הקהילה הבינלאומית להדביק אחת ולתמיד תווית של פושע מלחמה לנתניהו, לנדות את ממשלתו ולגאול אותנו ממכותיה. רעיון מעניין.
"ריב בין אלופים יועיל רק למדיניות של נתניהו", אמר וילנאי. "החלטנו לא להגיב".
זה ייגמר ב–0:0
קבוצות כדורגל נוהגות לפתוח עכשיו את המשחקים שלהן בשירת ההמנון הלאומי. זאת תגובה טבעית, כמעט מתבקשת, לאירועי 7 באוקטובר והמלחמה, אולי גם להפגנות המחאה בקפלן שנפתחו, ועדיין נפתחות, בשירת "התקווה". בתעשיית הכדורגל המקומית נשמר ההמנון למשחקים של נבחרת ישראל. הקבוצה היחידה שקידשה אותו הייתה בית"ר ירושלים, ולו כדי לשיר בהטעמה, בזעקת קרב, את המילה האחרונה שלו: "(ארץ ציון) וי-רו-ש-ל-א-אים".
ביום ראשון נועד להתקיים בבאר-שבע משחק ליגה בין קבוצת הפועל המקומית לבני-סכנין. כאשר נפתחה נגינת ההמנון, חלק מהצופים ביציע שהוקצה לאוהדי בני-סכנין קמו והפנו את אחוריהם למגרש. התגובה הייתה מיידית: מהיציעים של באר-שבע ירדו צעירים למגרש, חמושים במקלות. חלקם פשטו את חולצותיהם, חלקם באו רעולי פנים. לא היה כאן שום דבר ספונטני: האוהדים מסכנין תיכננו את הפניית הגב; האוהדים מבאר-שבע את המכות. אלה בגסות, בטיפשות; אלה באלימות, בפלילים. המשטרה, כצפוי, לא ידעה דבר, לא ראתה דבר. שחקני בני-סכנין – גם הזרים, גם היהודים – תפסו פחד וסירבו לשחק. כולם נסעו הביתה.
להנהלות אסור לעצבן את האוהדים ואסור לעצבן את הדיינים בהתאחדות: בזמנים כאלה כולם מדברים במשפטים מורכבים. אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר-שבע, גינתה את האלימות אבל הסבירה שלאחר רצח השישה בעזה ורצח השוטרים בתרקומיא קמו האוהדים בבוקר כשהם בסערת רגשות. יו"ר בני-סכנין מוחמד אבו-יונס הסתייג מהפניית הגב אבל תקף את האלימות – של אוהדי באר-שבע. שניהם חששו מעונש כבד, ברקת על ההתפרעות, אבו-יונס על הפיצוץ. זה ייגמר כנראה ב-0:0.
אותי האירוע מטריד מסיבה שלא קשורה לכדורגל: החשש ממהדורה חדשה של שומר החומות. מחדל 7 באוקטובר פתח מלחמה בשש חזיתות. אם לשאול מביטוי אהוב על נתניהו, אנחנו כפסע מפתיחת חזית שביעית, בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק. ביום שלישי נסעתי לסכנין.
עבאס סואן, 48, הוא גדול שחקני הכדורגל שיצאו משם. הוא היה הקפטן שהניף את גביע המדינה כאשר הקבוצה זכתה בו ב-2004. היו לו גם 12 הופעות בנבחרת ישראל. גול אחד שלו זכור במיוחד: ישראל נגד אירלנד במוקדמות המונדיאל, 2006. אנחנו בפיגור של 1:0. סואן נכנס כשחקן מחליף בדקה ה-74, בועט מרחוק בדקה ה-90 ומבקיע. תיקו 1:1. הללויה.
ישראל לא עלתה בסופו של דבר למונדיאל, אבל המבקיע מסכנין היה לגיבור ישראל; בסכנין התאהבו לרגע במדינה, בכחול-לבן, בדגל, בהמנון. לאחר שבועיים שיחקה הקבוצה נגד בית"ר בטדי, והכל חזר לקדמותו. מוות לערבים, שיישרף לכם הכפר, צעקו ביציע המזרחי.
ד"ר גזאל אבו-ריא, שהיה בעבר דובר הקבוצה ובשנים האחרונות הוא דובר העירייה, סיפר לי שסואן מאמן עכשיו את קבוצת הנוער. קבענו להיפגש במגרש האימונים, מאחורי האצטדיון. הוא בא בבגדי שחקן כחולים, גבר חסון, רחב, מרשים, רהוט. לבאר-שבע לא נסע ביום ראשון, אבל את הסרטונים הוא שומר בנייד שלו. הוא צופה בהם שוב ושוב.
"אני הרבה שנים בכדורגל", אמר. "לא ראיתי דבר כזה בחיים, לא בתור שחקן ולא בתור מאמן. ספרתי אותם אחד-אחד. היו על המגרש 68 אנשים עם אלות, עם נבוט. לא קומץ. איך זה יכול להיות?"
כששיחקת בנבחרת, שאלתי, מה עשית כשניגנו את ההמנון?
"לא שרתי", אמר. "לא צריך לשיר – צריך לכבד. המנון המדינה הפך לשאלה המכשילה כלפי שחקנים ערבים. מסתכלים על השחקן, איך הוא עומד. מתעסקים בדברים שלא התעסקנו בהם בעבר".
האם הפניית הגב הפכה לאופנה בחברה הערבית, לסוג של מרי אזרחי, שאלתי.
"אני לא יודע אם מי שעמד עם הגב בא מסכנין", אמר. "למשחקי חוץ, ועוד בבאר-שבע, באים כמה עשרות בקושי. אבל הם לא היו בסדר: קודם כל תכבד. זה לא משנה אם ההמנון הוא של צרפת או של ישראל".
כך זה היה גם בתקופה שלך? שאלתי.
"היו קריאות קשות של יהודים וגם הפוך", אמר. "היינו שומעים את הקריאות וממשיכים לשחק. לא רק במשחקים נגד בית"ר בטדי. הייתי חוטף קריאות גזעניות גם במשחקים נגד בני-יהודה, הפועל באר-שבע, מכבי תל-אביב".
אבל מה שקרה אז במגרשי הכדורגל נשאר במגרשי הכדורגל, אמרתי. האם זה השתנה?
"היום", אמר, "גזענות הפכה ללגיטימית. אנחנו מתקרבים לתהום".
בגלל הקומץ
רחוב הגליל, הרחוב הראשי, חוצה את סכנין לאורכה, ממערב למזרח. כמו בנצרת, כמו בשכם, כמו ברעננה. הרחוב מכתיב את קצב החיים בעיר: 66 אלף תושבים בפקק נצחי. המסעדה של איברהים אבו-עלי ריא יושבת במקום טוב באמצע. מול עיני הסועדים מתנוססת תעודת הוקרה ממסוגרת מיחידה של פיקוד צפון, יחמ"צ 5712. "בהוקרה והערכה על התרומה והמסירות והנדיבות ליחידתנו בשעת מלחמה", נכתב בתעודה, בתוספת פסוק מספר שמואל.
"אני תורם להם אוכל", אמר אבו-עלי. "רוב הקליינטים שלי יהודים". שתי מסגרות ענקיות נתלו על קירות המסעדה: האחת פורסת בתמונות את ההיסטוריה של סכנין; האחרת מוקדשת לקבוצת הכדורגל, אהבת חייו של בעל הבית.
"יש מזל שהמשחק לא היה בסכנין", אמר. "אם אנשים מסכנים היו יורדים למגרש, כל המדינה הייתה שורפת אותנו. 'מחבלים'. 'ברברים'. בסך הכל מדובר בקומץ, קומץ מאצלנו, קומץ מאצלהם".
אין אוהד כדורגל, גם לא מהגר עבודה מאריתריאה, גם לא נער ערבי שיודע בקושי עברית, שלא מכיר את המילה "קומץ". "אני שונא אותה", אמר לי גזאל אבו-ריא, דובר העירייה.
לבאר-שבע אבו-עלי לא נסע: קשה לו ללכת. אם היית שם, שאלתי, מה היית עושה?
"אני שרוף על הקבוצה, אבל אני לא עושה שטויות", אמר. "כשהייתי צעיר למדנו עברית, תחביר, ביאליק. אף פעם לא אמרו לנו, תשירו את ההמנון. לא ידענו מה זה עד שבית"ר התחילו, וגם הם לא שרים. בזמן ההמנון מפצחים גרעינים".
לא להיות באופסייד
ד"ר אבו-ריא, 67, היה דובר קבוצת הכדורגל כשמאזן גנאים היה היו"ר שלה. כשגנאים נבחר לראש העיר, הוא עבר לעירייה.
"מהיום הראשון שעלינו לליגת העל לא הסתכלנו על זה כמו על 11 שחקנים וכדור, אלא כהישג לסכנין ולחברה הערבית", אמר. "אנחנו יכולים להצליח; אנחנו יכולים להשתלב".
שבעת ילדיו מחזיקים בתארים אקדמיים: רובם עובדים במגזר היהודי. "אין לנו ברירה אלא להצטיין", אמר. "אנחנו לא רוצים להיות באופסייד".
מה עשה לכם 7 באוקטובר, שאלתי.
"אני חש את הכאב הפלסטיני", אמר. "אני חש את הכאב היהודי. אבל אסור ליפול להכללות, לדמוניזציה. היום אני נוסע לתל-אביב, לחיפה, ואני מפחד. מספיק משוגע אחד. אחת הנכדות שלי בכיתה ה', הולכת איתי למשחקים. הראיתי לה את הסרטון מבאר-שבע. 'אני לא אלך יותר למשחקים, סבא', היא אמרה. 'אני מפחדת'".
שאלתי את עמאר זבידאת, אחד משני סגני ראש העיר, איך העירייה נערכת להתקפת טילים מלבנון. אין מקלטים בעיר, חוץ ממבני ציבור; אין ממ"דים. מכון לשם, המתקן הענק של רפאל, משקיף על העיר מלמעלה. הוא הוזכר לאחרונה כאחד היעדים של חיזבאללה.
"היו כאן חבר'ה מפיקוד העורף", אמר זבידאת. "דיברנו על הסכנה שטילים שיכוונו לשם יירדו עלינו. אמרתי להם, אולי כדאי שתזיזו את רפאל למקום אחר".
והם? שאלתי.
"הם צחקו", אמר.
