רייצ'ל גולדברג-פולין אף פעם לא הפסיקה להאמין, אבל בימים האחרונים לפני שהתקווה נלקחה ממנה, היא כבר הייתה מאוד-מאוד עייפה. כשרייצ'ל וג'ון פולין, הוריו של הירש, עלו לפני כשבועיים לבמת ועידת המפלגה הדמוקרטית בעיר הולדתם, שיקגו, הם ניגשו לפודיום בצעדים קטנים. כשתקרת האולם כמעט עפה מתשואות וקריאות Bring Them Home, רייצ'ל החלה לבכות עוד לפני שאמרה מילה. זה היה מקרה נדיר שבו התשישות הכריעה אותה באופן פומבי לכמה שניות, וכל מי שצפה בה בכה איתה.
עבור האמריקאים, רייצ'ל וג'ון הפכו ב-11 החודשים האחרונים לפנים של משפחות החטופים בעזה. זה לא קורה הרבה בארה"ב. בכל רגע נתון יש עשרות אמריקאים חטופים, שבויים ועצורים בנסיבות שונות ברחבי העולם, ורק מעטים מהם הופכים לשמות מוכרים. הם צריכים להיות עיתונאי כמו אוון גרשקוביץ' או כדורסלנית כמו בריטני גריינר - אנשים מפורסמים במוקדי כוח. אבל את הירש גולדברג-פולין, שאמנם נולד בארה"ב אבל כבר מזמן הפך ישראלי, האמריקאים הכירו היטב. לא כי היו לו קשרים בתקשורת וב-NBA, אלא כי אבא ואמא שלו הביאו אותו איתם לכל מקום.
1 צפייה בגלריה
(רייצ'ל וג'ון פולין בנאום בוועידה הדמוקרטית. כולם בכו איתה | צילום: אי-אף-פי, MANDEL NGAN)
הם עשו זאת בדרך כל כך אצילית ומלאת חסד מופלא - Amazing Grace - שכאשר נודע על מותו של הירש, האבל חצה אוקיינוס חזרה מישראל, היישר לבית הלבן, דרך ריצ'מונד שבווירג'יניה, שם התגוררה המשפחה כשהירש היה קטן, ועד לשיקגו, שם נולדו רייצ'ל וג'ון. "אם היה בן ערובה אחד שחשבנו שיינצל, זה הירש", אמר הרב צבי אנגל מבית הכנסת "אור תורה" שמחוץ לשיקגו, שבו חברה סבתו של הירש, לאה פולין, "העצב שלנו לא יכול להתכנס למילים".
כשהתעוררה ב-7 באוקטובר עוד הייתה רייצ'ל גולדברג-פולין אמא אלמונית לשלושה ילדים. היא ידעה שבנה, הירש, נסע לפסטיבל נובה לחגוג יום הולדת. כשבדקה את הטלפון שלה ב-8:11 בבוקר, חיכו לה שתי הודעות ווטסאפ ממנו. אחת אמרה "אני אוהב אותך", והשנייה, "אני מצטער". מאותו רגע, כבר באותו יום אחר הצהריים, הפכה רייצ'ל למשהו אחר, למישהי אחרת.
"נרוץ עד קצה העולם ונדבר עם כל אחד", אמרה רייצ'ל, "אף פעם אי-אפשר לדעת איזו אבן תהיה האחת שצריך להפוך". והם אכן נסעו עד קצה העולם. הם נפגשו עם האפיפיור בוותיקן, הופיעו על שער המגזין "טיים", נסעו לשווייץ, פגשו את ראשי הצלב האדום ומנהלי עסקים בוועידת דאבוס השנתית. ובעיקר חזרו שוב ושוב לוושינגטון, היו כמה פעמים בבית הלבן, נפגשו עם ג'ו ביידן וקמלה האריס, ובאופן תכוף יותר עם בכירים בממשל שאמרו להם שהם עושים הכל כדי להחזיר את הירש הביתה.
הסרטונים שההורים העלו לאינסטגרם זכו למאות אלפי צפיות. הם עסקו רק בזה 18-20 שעות ביממה והופיעו בכל תוכנית אקטואליה אמריקאית. פחות מחודש אחרי 7 באוקטובר, הם התראיינו אצל אנדרסון קופר ב-CNN. כשהראו לו תמונה של הירש, נרעד קופר לגלות כי הוא ראה וידיאו של הצעיר הפצוע עולה על הטנדר שלקח אותו לעזה. הוא הראה את הקליפ להורים באופן פרטי, ואחר כך, באישורם, הראה אותו גם לצופים. מאותו רגע הכירה אמריקה את הירש. מאז חזרו ההורים לאולפנו של קופר עוד כמה וכמה פעמים.
ביום ה-184 לחטיפה, הופיעה רייצ'ל בתוכנית "מול פני האומה" ב-CBS ואמרה: "כבר עברו שישה חודשים והם עוד שם. זה כישלון מוחלט". באפריל, אחרי שחמאס פירסם את הווידיאו של הירש, הופיעו רייצ'ל וג'ון בתוכנית This Week ברשת ABC. עכשיו זה כבר היה היום ה-202 כפי שאפשר היה ללמוד מהמדבקה עם המספר המתחלף שהייתה צמודה לדש חולצתם מדי יום. כעבור חודש וחצי שוב חזרו ל-This Week, הפעם היה על המדבקה המספר 242. כשהגיעו יום אחרי הנאום בוועידה הדמוקרטית לתוכנית הבוקר הפופולרית "מורנינג ג'ו", כבר היה המספר 320 על המדבקה. "תמשיכו לבוא לכאן בכל פעם שתרצו", אמרו להם המגישים.
באחד ממאות הראיונות שהעניקו ההורים לתקשורת האמריקאית, אמרה רייצ'ל ל"וול סטריט ג'ורנל" כי היא כל כך מאמינה שהירש יחזור, עד שהיא מדמיינת את עצמה רוקדת בחתונה שלו ומחבקת את ילדיו, את נכדיה. האמונה הזו החזיקה אותה כמעט 11 חודשים. לפני שירדו רייצ'ל וג'ון מבמת הוועידה הדמוקרטית, חזרה רייצ'ל על המשפט הקבוע שאמרה להירש מדי יום: "אני אוהבת אותך, תשרוד". היא אמרה זאת מול עשרות מיליוני צופי טלוויזיה וידעה שעשתה את כל מה שאפשר לעשות כדי לתפוס את תשומת הלב החמקמקה של אמריקה.
