בנימין נתניהו הוא מהפוליטיקאים המרשימים ביותר שפגשתי. יחד עם מעטים מאוד, שאפשר לספור על יד אחת ועוד יישארו אצבעות חופשיות להתגרד בראש, נתניהו הוא מה שנקרא "משכמו ומעלה". חכם. כריזמטי. מסנוור.
פגשתי אותו לראשונה בוועידת מדריד ב-1991. דוד לוי כיהן אז כשר החוץ, ורה"מ יצחק שמיר, במעשה רשעות טיפוסי לו, לקח איתו לוועידה את סגן שר החוץ נתניהו, והשאיר בבית את לוי. במשך שבוע הימים של הוועידה נתניהו הקסים את כולנו, פוליטיקאים ועיתונאים גם יחד. הגוורדיה הוותיקה בליכוד נראתה כסחורה של אלטעזאכן לעומתו. יחד עם אמנון דנקנר המנוח הסתובבנו עם נתניהו במדריד, אכלנו טוב (כאן כולם עוצרים לשאול מי שילם, אני לא זוכר), ושמענו אותו מדבר. מסביר, מנמק, מרתק. אף אחד מאיתנו לא החזיק בדעות שלו, אבל כולנו קיווינו שיום יבוא והוא יהיה רה"מ. אפילו השמאל, שיודע לשנוא מכל הלב, פירגן לו אז.
עברו 34 שנים, ואני מתבונן היום בקשיש עם השיער הסגול, איש רדוף ורודף, שמדי פעם בורח לו מבט עצבני לצדדים לראות מי עלול להפיל אותו. איש אטום, מוקף עדת חנפים בעוד הוא עצמו כלי משחק, על פי הדיווחים, של בני משפחתו. איש שנוא כמו שאף אחד ממנהיגי הימין לא היה.
זה האיש שהערצנו אז? שהיה משב רוח רענן? מה השתבש? זה אנחנו שלא ראינו את המציאות אז, או זה הוא שהשתנה? היה זה לורד אקטון שכתב: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים". האם השנים הארוכות בשלטון השחיתו את נפשו, והפכו אותו לאטום כל כך שאין לו בעיה אפילו לצפות בהירצחם של החטופים ולקשקש על ציר פילדלפי?
השינוי בנתניהו מתרחש במקביל לעוד תהליך מעניין. בשיאו, נתמך נתניהו על ידי האליטות. הן העריצו אותו. אח של יוני, נואם מחונן, ועוד באנגלית. אחד משלנו. כשהבינו שאין הרבה בקנקן המופאר הזה, הן הפנו לו עורף. או אז גילה נתניהו את הכוח להשחית כמנוע פוליטי. אם האליטות נגדו, הסתה נגדן יכולה להביא את הסחורה. איך אמר מקורבו נתן אשל? "בציבור הזה - אני קורא לו אפילו הלא-אשכנזי הזה - מה מחמם אותו? השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו". בכוח השנאה בונה נתניהו סביבו כת שלא זכור לי כמוה בפוליטיקה. אנשים ששום דבר לא ישכנע אותם, בני אדם שההערצה אליו - למרות כישלונו המהדהד - היא דרכם לתקוע אצבע בעינה של האומה הזו, ולהביע את שנאתם היוקדת אל הישראליות. מבחינתם ריסוק הישראליות הוא הישגם. עוד נדבר פעם למה.
לפעמים אני חולם שאני מרכיב על עיניי משקפי רנטגן, שמסוגלות להגיע אל צפונות ליבו של נתניהו. מה רואים שם בתוכי תוכו? יש שם חרטה על תמיכתו בחמאס כל השנים? אימה על מצבה הנורא המדינה? גועל משותפיו לדרך, כמו אמסלם, רגב וגולדקנופף? הרי בכל זאת בליבו הוא יודע מי הם באמת.
ואז אני מסיר את המשקפיים המדומים, ואומר לעצמי, עזוב. אין שם כלום. מעולם כנראה לא היה.
לא החזקנו בדעות של נתניהו אז, ב-1991, אבל קיווינו שיום יבוא והוא יהיה רה"מ. אפילו השמאל, שיודע לשנוא מכל הלב, פירגן לו אז
