1. שניים רבים, האויב לוקח
מה היינו חושבים, בישראל, אם היה מתפרסם שיחיא סינוואר לא מדבר עם אחיו מוחמד? שהם מכפישים זה את זה, לא מתקשרים זה עם זה? אם היינו שומעים בהאזנות שהם מאשימים זה את זה בהובלת הארגון לתבוסה?
אז מה חושבים האויבים שלנו כאשר, בלי צורך בסייבר, הם מקבלים על בסיס יומיומי את נאומי ראש הממשלה ושר הביטחון זה נגד זה? את הצעקות מהקבינט, שמודלפות עד רמת הדפיקה על השולחן? את ההאשמות של גורם מדיני בכיר ("גלנט נכנע לחמאס") ושר בכיר ("דם על הידיים של ראש הממשלה")? נקווה שהם סוברים לתומם שהראשון הוא שגריר ישראל בפריז והשני – עמיחי אליהו.
3 צפייה בגלריה
בר־דוד מכריז על השביתה עם קרובי החטופים. הוא נדהם לגלות שחלקים נרחבים מהעבודה המאורגנת בישראל לא סרים למרותו
(|)
עוד לא שמעתם כלום. יש מי שטוענים שגלנט סבור שנתניהו איבד כל רסן. שאם לא יהיה מישהו שיעצור אותו – ואין אף אחד כזה לבד משר הביטחון – נהיה "בכל מקום שאפשר לדמיין, כולל הפעלת כל מה שיש למדינה". נזכרתי במלחמת יום הכיפורים, שבה דווקא שר הביטחון הציע לשקול שימוש בכל האמצעים, וראש הממשלה בלמה אותו. בשביל לשמוע מה סבור נתניהו אין צורך לשוחח עם מקורבים של מקורבים. הוא אמר זאת במפורש בסמינר על פילדלפי שהעביר בשידור חי השבוע: עמדת גלנט מסייעת לחמאס. הוא הזכיר השבוע שגלנט אמר בבוקר 7 באוקטובר: "הייתי קרוב כמפקד פיקוד הדרום לשבירת מפרקתו של חמאס, אך אז הדרג המדיני עצר אותנו. זה לא יקרה שוב".
נתניהו וגלנט חתמו עסקה לא קדושה עם הציבור, איש־איש ועסקתו. שר הביטחון מקבל פטור דה פקטו בתקשורת ובהפגנות המחאה על חלקו במחדל, כי על כל הפשעים תכסה השנאה לנתניהו. ראש הממשלה מקבל בערוציו ובקהלו גם פטור מחלקו שלו וגם מחילה על הברוך האסטרטגי מול איראן – נושא שהיה תמצית תהילתו הפוליטית לאורך השנים – רק בגלל שהוא שוב נגד נסיגות בעוד יריביו משמאל בעד.
מה מרוויחים שניהם – ברור. פחות ברור מה מרוויח הציבור. או שישלימו או שיתגרשו. המצב של שני פרודים בבית אחד בלתי נסבל. אף ששניהם מתעקשים להמשיך בו, ספק אם יוכל להימשך. ההיגיון הפוליטי מחייב את שניהם להמשיך, אבל ההיגיון הציבורי יכפה עליהם להיפרד. קשה לשער את הדרך, קל לשער את המסקנה.
2. מבצע ארנון
בליכוד קראו לזה "מבצע ארנון". פירוק השביתה הכללית שעליה הכריז ארנון בר־דוד, שלמעשה נכנע ללחץ של כמה הפגנות מתחת לביתו. ההסתדרות לוחצת על הציבור בשני מקומות רגישים: נתב"ג ומערכת החינוך עד כיתה ו'. בלי המראות ונחיתות אין לישראלים איך לחזור ולאן וכיצד לצאת, ובלי מורים וגננות אין להם איך לצאת מהבית.
ברגע שהוכרזה השביתה נערך הליכוד לפנצ'ר אותה, קודם כל במקומות האלה. מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד, קיבלה טלפונים משרים בכירים ששומרים איתה על קשר טוב שנים רבות. הם ביקשו ממנה להיעתר לבקשות של רשויות מקומיות, רשות־רשות ותירוצה. מהר מאוד הוחרגה עיר אחר עיר: ירושלים בגלל המצב הביטחוני, הדרום בגלל המלחמה בעזה, הצפון כדי לא לשבש עוד את חיי התושבים. עד הערב כל מה שנשאר זה שביתות באזורי חיוג 03 ו־09, שפשוט לא ביקשו החרגות.
עיקר המאמץ רוכז בנתב"ג: פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, עסקן הסתדרותי וליכודי ותיק, כבר התחרט מרה על שותפותו בהשבתת הנמל אשתקד, אחרי ליל גלנט. מעליו מרחף פסק דין של בית הדין בליכוד שקבע שעוד השבתה אחת והוא עף מהמפלגה. במקום השבתה מוחלטת הוא צימצם זאת רק להמראות, במקום יום שלם רק שעתיים. מי שעקב אחר ההמראות ראה שבפועל הן נמשכו גם בזמן השביתה הגדולה. שרים וח"כים במפלגה, כמו עמיחי שיקלי ודן אילוז, דרשו להעיף אותו מהמפלגה, כי השבתה זו השבתה. בכירים אחרים לא חולמים על המהלך. עדיף להם איש שלהם, נשלט ומוחלש, בתפקיד הקריטי, על פני יו"ר ועד מודח, תאב נקם.
ארנון בר־דוד ספג מהלומה אדירה השבוע. הוא היה בשוק לגלות שחלקים נרחבים מהעבודה המאורגנת בישראל לא סרים למרותו. חסד עשה איתו בית הדין לעבודה כשסיים את הפארסה. אלמלא עשה זאת, למחרת לא היה נותר דבר מהשביתה הכללית. המכה קשה, והעיתוי רגיש מאין כמותו: שר האוצר סמוטריץ' הציג השבוע תוכנית קיצוצים בהיקף שכמותו לא היה מאז 2003. אלה בדיוק האירועים שעבורם נולד נשק השביתה, לא נושאים מדיניים־ביטחוניים. אבל יהיה לו קשה מאוד להשבית את המשק אחרי שחולשתו נחשפה לעין כל.
זו לא המכה האחרונה. בליכוד מכינים עכשיו הצעת חוק להגבלת דמי החבר לארגוני עובדים: הנה צעד שהעובדים יברכו עליו וייבש את ההסתדרות. האם זה יקרה? לא בטוח. הסיבה לכך היא שבמסגרת הפיכת הליכוד למפא"י, המפלגה גם הפכה לבעלת הבית דה פקטו בהסתדרות. זה סייע לה לפרק את השביתה, אבל יקשה עליה להילחם בעבודה המאורגנת. ככה זה כשאתה סוציאליסט.
3. צרת ציר נצרים
על ציר פילדלפי דיברו די והותר השבוע. אירוע לא פחות חשוב הוא ציר נצרים. חשיבותו אסטרטגית: ראשית, כדי להותיר את העיר עזה ריקה יחסית וחרבה. שנית, כדי לאפשר גישה מהירה למבצעים צבאיים כמו בשיפא או בחילוץ החטופים ביוני.
למרבה הצער, דברים לא טובים קורים בציר נצרים. שמונה חיילים נפלו שם בשבוע שעבר. כמה לוחמי מילואים שהגנו על הציר ביקשו לספר כאן מה קורה שם. אחד מהם הוא ישי איילי. "צרור קלצ'ניקוב שבר את השקט שהיה באותו היום. דיווחים סותרים התחילו להגיע בקשר, ואני אמרתי לחיילים לרוץ על ציוד לסוללה הצפונית ולהיות במוכנות להתקפה. כשהגענו, גופת החייל הייתה כבר מכוסה, המוות נקבע מהר ולכן אין כבר צורך במסוק. גופות המחבלים פזורות לכל עבר, מאוחר יותר כלבים הגיעו כדי לאכול אותן. בכל תדריך שאני עושה לחיילים, יש חייל ששואל מה אנחנו עושים פה. התשובות לא ברורות ומגומגמות. כששאלתי את המ"פ והמג"ד, התשובות היו 'חיץ כדי שהאזרחים העזתים לא יוכלו לעבור צפונה', או 'להפעיל לחץ על חמאס כדי לעשות עסקה בשביל לשחרר את החטופים'.
"בכל פעם שמדברים על חטופים יש לי שתי תמונות בראש: אחת מהעסקה הראשונה בשלהי נובמבר, אני זוכר את הצלב האדום מעביר חטופים גם דרך מסדרון נצרים לכוחות צה"ל. דמעות של התרגשות היו בעינינו. השנייה, שבוע לאחר מכן טנקים בלהבות מההתקפות בשג'עייה, ביום אחד 13 כלים הושבתו. ואנחנו איבטחנו את שיירות חמאס שהגיעו לצפון רצועת עזה במהלך הפסקת האש" (הכוונה לשיירות הסיוע שעבר לחמאס).
"הרבה שיחות מחלקה עשיתי עם הלוחמים, כדי לחזק אותם ולהעלות את המורל. מה שעלה באופן מוחץ זה שהם מרגישים שההותר לפרסום זה עוד אחד, וזה כבר עובר לסדר היום. שכל המדינה חיה את החטופים, אבל החיילים שמתים בעזה – זה כבר עובר באוזן ולא מעניין, ולא זוכרים אותם כמו את החטופים".
קצין אחר, שכבר צוטט פה בעבר, מסר את רשמיו מזווית מבצעית יותר: "אני לא מצליח להבין מה צה"ל עושה שם מלבד לשמור על עצמו ולהתקיים בנקודות שהוא קיים בהן כשעדיין יש כל כך הרבה אויב מסביב. בגלל חוסר רצון להגיע לביה"ח הירדני שממוקם באזור הציר ולהסתכן בעימות עם המלך, בגלל אשליית מו"מ על חטופים בנוסייראת, בגלל שאין מילואים או השד יודע מה. אני בעד הישארות בפנים אחרי שמכסחים את חמאס, לפי תפיסת ביטחון חדשה שהצבא יחליט עליה. אבל הכיסוח של האויב שנשאר לא קורה ואנחנו נותרים באמצע, לא לבלוע ולא להקיא.
"בין לבין המחבלים שותים עוד מיץ אומץ ומוציאים פעולות לא מורכבות שהורגות חיילים. ואל תקנה את הודעות דו"צ על הרחבת המסדרון. צה"ל מתקדם לאיזו נקודה, הורס כמה בתים מסביב כדי לאפשר לכוח הנקודתי להתקיים אבל הכוח בסוף הולך אחורה. והכוח הבא חוטף מהאויב שלמד את דרכי הפעולה".
מה אתה מציע, שאלתי אותו. "קודם צריך לסיים את העבודה ואת פירוק גדודי צברא ונוסייראת. התקפות אוגדתיות, קרבות כמו שראינו במקומות אחרים. שני הגדודים מאיימים על המסדרון, ורוב ההרוגים משם הם תוצר של פעולות גדוד צברא בצפון. אחר כך צריך להקים מוצבים פלוגתיים לאורך כל הרצועה ולצאת משם לפשיטות נקודתיות ולמעצרים. כמו שעושים ביהודה ושומרון מאז חומת מגן. לכסח את הדשא שוב ושוב ושוב".
בקיצור, אפשר לפעול כמו בשאר הרצועה ולהישאר. אפשר לוותר ולצאת. אבל המצב הנוכחי מסוכן עד מאוד. במודיעין הצטבר מידע על מיני־חומת יריחו: תוכניות לפשיטה בו־זמנית של כמה עשרות מחבלים על הציר. עוד לא מאוחר להחליט.
4. מדעי הרוח הרעה
ושוב איתכם: האוניברסיטאות הגדולות בישראל, בתל־אביב ובירושלים, נרתמו השבוע כדי להילחם על הזכות להשמיע דעה אחת בלבד. ראשי האוניברסיטה העברית, תמיר שפר ואשר כהן, פירסמו דרישה לחתום על עסקה עכשיו. מה עם הדעה ההפוכה? למה בכלל אוניברסיטה צריכה להיכנס למתווי עסקאות חטופים? האם היה צורך באיום "לא נישאר יותר אדישים"?
נשיא אוניברסיטת תל־אביב, אריאל פורת, השווה והעלה באיגרת משלו: "בשבועות האחרונים, בצל המלחמה, מתרבים אירועים המסתמנים כאי־כיבוד העיקרון הבסיסי של שלטון החוק במדינת ישראל. אנו עדים להתעלמות של הממשלה ושרים מהנחיות היועמ"שית. במקביל נשמעות אמירות של שרים על פיהן החלטות מסוימות של בית המשפט לא יכובדו. אם לא יישמרו כללים אלו מדינת ישראל תמצא את עצמה במצב של אנרכיה, בו לית דין ולית דיין". הפרופסור הגיב בנשק יום הדין: סימפוזיון שייערך השבוע בנושא "אתגרי שלטון החוק במדינת ישראל".
הנה הצעה למשתתף בפאנל: פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל־אביב, מני מאוטנר. אך השבוע, במאמר ב"הארץ" (פורת בטח פיספס, הוא מן הסתם מנוי רק ל"יתד נאמן"), קרא הפרופסור להפרת חוק בוטה, אדירת ממדים, כדי לכפות על הממשלה עסקת חטופים: "מרבית ההוגים סוברים, שהחובה לציית לחוקי המדינה איננה מוחלטת, וכי היא עשויה לסגת אחור מפני שיקולים חשובים ממנה, כגון שיקולים של צדק ומוסר: החלטות מדינתיות וחקיקה שהן בלתי צודקות או בלתי מוסריות נחשבות ככאלה שאינן מולידות חובה לציית. התיאוריה הפוליטית מכירה בתפישה של אי־ציות אזרחי כמאפשרת הפרה של חוקי המדינה. אי־ציות אזרחי הוא פעולה פוליטית, פומבית ובלתי אלימה של הפרת חוק, המבקשת לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחקיקה. פעולה כזאת מוצדקת כאשר המדינה מקבלת החלטה שהיא בלתי מוסרית בעליל, או מנוגדת לעקרונות היסוד של המשטר".
אריאל פורת, שנלחם בגאון על הזכות להניף את דגל פלסטין בפקולטה באותה חדווה שבה נאבק בתאים של חלק ממפלגות הימין, לא באמת מודאג למעמד שלטון החוק, אלא למעמדה של הדעה הפרטית שלו. לא זיעזעה אותו גם הקריאה של פרופ' מרדכי קרמניצר, השבוע, להפר את החוק בשביתה פוליטית ("היעדר נקיטת צעדים מעין אלה גוזלת מאיתנו את הזכות להיקרא בעלי מצפון והופכת אותנו לשותפים לשפיכות הדמים"). הוא רותם, לגמרי בניגוד למינהל התקין, את מוסד המחקר שלו לטובת צד פוליטי אחד. כמו קולומביה וייל בשעתן, גם העברית ותל־אביב יגלו יום אחד שהפוליטיזציה אכלה להן את השם הטוב.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
