זה היה צריך להיות משחק שמח, חגיגי, משחק פתיחת העונה של הפועל ירושלים נגד הפועל חדרה, שהתקיים באצטדיון הביתי בירושלים, והתחיל בתקווה עצומה. ג'ון ורייצ'ל, הוריו של החטוף הירש גולדברג-פולין, אחד האוהדים הבולטים של הקבוצה, שלחו סרטון שמודה לקהילת הפועל ירושלים ולחברים של הירש, קראו לא לוותר ולהמשיך במאבק לשחרורו בכל הכוח. ביציע האוהדים ישבה אחותו של הירש, ליבי, שמגיעה למשחקים מאז שאחיה נחטף, והאווירה הייתה נרגשת.
6 צפייה בגלריה
(הירש גולדברג־פולין ז"ל מלהיב את הצופים ביציע של הפועל ירושלים. "לא היה לו כיסא קבוע, הוא עמד" | צילום: באדיבות האתר הרשמי של הפועל ירושלים)
אבל אז לפתע משהו השתנה. "בדקה 30", משחזר אמיר אוחנה, חבר קרוב של הירש מהכדורגל, "התחילו השמועות. התחושה הייתה שהגרוע מכל הגיע. שמה שפחדנו ממנו, ולא דיברנו עליו, קרה. לי אישית היה מאוד קשה למשוך עוד שעה ולהמשיך לתפקד. מצד שני, הרגשנו שיש לנו מחויבות מול אחותו לא לשדר משהו. אחרי המשחק נסענו כולם לפאב 'הסירה', ושם הגיעה הבשורה הרשמית יותר".
מאז יום שבת ירד אבל גדול על "בריגדה מלחה", חבורת האוהדים הצעירים והשרופים של הפועל ירושלים. אולטראס, אם תרצו, אבל הם לא מוכנים להיקרא כך ואולי בצדק. זה לא אולטראס במובן האלים של בית"ר ירושלים או הפועל תל-אביב, אלא בריגדה לוחמת על הערכים והאמונות שלה. 11 חודשים הם היו שם בשביל הירש, מצוידים בשלטי ענק עם תמונתו וכתובות למענו, נעים בין תקווה לייאוש ובעיקר מדמיינים סוף טוב. "דיברנו הרבה על רגע הפגישה", משחזר אוחנה, "על האבוקות שיהיו מחוץ לבית, על מסיבת החזרה והפסטיבל, עם מוזיקת טראנס שהוא אוהב. רצינו לספר לו שניצחנו את בית"ר בדרבי 0:3. חשבנו על הרבה דברים שנעשה, אבל מעולם לא על ההלוויה שלו".
כל חטוף שמאבד את חייו מעורר כאב עמוק אצל כלל הישראלים, אבל נראה שבמקרה של הירש היה בזה גם משהו אישי, חיבור שנבע מדמותו ומהמאבק ההרואי של הוריו, ולתוך זה גם נוצק הסרטון הקשה שבו הוא נראה מועלה לרכב של מחבלי חמאס כשידו השמאלית, היד הדומיננטית שלו, שסועה ומדממת. "הירש הפך בעינינו לסמל החטופים", אומר אוחנה. "הוא היה התקווה שלנו שאפשר לצאת מזה. כי הוא שרד פציעה קשה, וזה החזיק אותנו מעל המים. ידענו שאנחנו לא יכולים להישבר, למען המשפחה. וכל סרטון שהם היו מעלים נתן לנו דחיפה רצינית להמשיך את המאבק ולא לשכוח".
הגרפיטי של הירש
הירש, בן 23 במותו, נולד בארצות-הברית ועלה לארץ בגיל שבע. כילד הוא אהב פוטבול, כיאה לאמריקאי, אבל בכיתה ג' הוא צפה עם הוריו במשחק באצטדיון טדי והתאהב בכדורגל. בהפועל ירושלים, הן כדורסל והן כדורגל, התאהב בגיל 13. "הוא היה ילד דתי, שהתחיל להגיע למשחקים עם חבר או שניים, למרות הקושי שהמשחקים צמודים לכניסת השבת", משחזר נריה סמית, מהאוהדים הבוגרים יותר.
6 צפייה בגלריה
עם חבריו הטובים, ענר שפירא (משמאל) ובן זוסמן, במשחק. ענר נהרג במיגונית, זוסמן נפל ברצועה. את התמונה צילם אריאל רייך ז"ל, שנפל במלחמה
"הירש הגיע כשהקבוצה הייתה שם דבר בעיר, הייתה סביבה הרבה הילה ופרסום חיובי. ילד סקרן, שתמיד שאל שאלות ורצה להיות מעורב. אהב מוזיקה וגיאוגרפיה וטיולים, היה אינטלקטואל וחכם ורצה לגלות עולם. הוא היה מגיב בדפי פייסבוק של אוהדים וספורט ותמיד היה כותב מנומק, בוודאי לילד בן 14".
"כולנו זוכרים אותו מאז", סיפר השבוע עמית "עדש" לוי, מבוגרי האוהדים בראיון בכאן 11, "הוא היה מעריץ מהחבר'ה השרופים. אוסף את כל הסטיקרים, קורא את כל הכתבות, מכיר כל פרט קטן בתוך התת-תרבות הזאת. יש תמונות שלו ביציע, בלי חולצה, מלהיב את האנשים, גם בכדורסל, גם בכדורגל.
6 צפייה בגלריה
צופה בחיוך באחד המשחקים האחרונים. "אור, אהבה ושלום – זה מי שהוא היה" | צילום: דני מרון
(| באדיבות האתר הרשמי של הפועל ירושלים)
"הירש היה כמו אחי הקטן. בקבוצה אנחנו דואגים אחד לשני, הבוגרים דואגים לצעירים, רואים שיש הסעות, שיש איך להגיע, שההורים לא מתעצבנים אם מבריזים כדי ללכת למשחק, כי אנחנו נוסעים פתאום לנצרת-עילית ביום שני בשבע, אז אנחנו יוצאים בשלוש, והילד מבריז. אנחנו מדור לדור מעבירים את זה שאנחנו לא רק קבוצת כדורגל – אנחנו ערכים, אנחנו משפחה, אנחנו קהילה, אנחנו אחד בשביל השני לא משנה מה קורה".
בראשית הדרך הקבוצה עדיין נקראה הפועל קטמון, נהנית מההייפ של מועדון השייך לאוהדים, והירש היה תלמיד בתיכון הדתי הימלפרב, מוקף באוהדי בית"ר. הוא לא רצה שיידעו איזו קבוצה הוא אוהד, אבל אחרי שראה את השלטים נגד גזענות ואת דגלי הגאווה מונפים ביציע החליט להדביק על הלוקר שלו את הסטיקר "לילה טוב גזען צהוב", ומאז, כך סיפר ב-2015 בעיתון האוהדים "היציע האדום", "גם אם מכירים אותי בתור 'האשכנזי השמאלני שאוהד הגועל', אני מבין שזה משהו להתגאות בו. היום אני מדבר גם על קטמון וגם על פוליטיקה חופשי, בלי שום דאגה".
"הפועל ירושלים", מסביר סמית, "היא קבוצה קהילתית שמקבלת את כולם ואפשר לראות במגרשים משפחות עם ילדים קטנים ונערים שמגיעים לבד או יחד, וזו לא סביבה עוינת. האוהדים הוותיקים נוהגים לאמץ את הצעירים יותר ולפרוס עליהם חסות, למשל בנסיעות למשחקי חוץ ובשיחות. יש גם פעילויות חברתיות שהמועדון מארגן, כמו שיעורי עברית לעולים חדשים, התרמות מזון בפסח. יש לנו ערכים של שלום ודו-קיום ופלורליזם, והירש התחבר לערכים שהוא גם גדל עליהם בבית. בחדר שלו יש קנבס בשלוש שפות 'ירושלים של כולם'. הוא האמין בכל ליבו שלכולם יש זכות לחיות בה".
בהמשך, במהלך טבעי, הצטרף הירש לקבוצה המצומצמת יותר של "בריגדה מלחה", שגם הובילה את העידוד במשחקי הקבוצה. "הכנת תפאורות, דגלים, תופים, שלטים ענקיים, כרזות", מפרט סמית. "כל מה שקשור להכנסת צבע ביציע. הירש כל הזמן היה יוזם דברים, מצייר בבית דגלים ומביא איתו, הוא היה בעניין של גרפיטי והייתי עובר בשכונת מקור חיים, ולכל אורך הדרך ראיתי גרפיטיז שהוא עשה. הוא לא חתם כמובן, אבל ידעתי, כי אני מכיר אותו ואת סגנון הציור שלו. תמיד הסתקרנתי מה תהיה היצירה החדשה שלו".
6 צפייה בגלריה
דגל הענק עם תמונתו וחולצת השחקנים עם שעון החול האוזל. "היינו כל מוצאי שבת בהפגנה" | צילום: עמוס זבולון
(| באדיבות האתר הרשמי של הפועל ירושלים)
עדי כלפון הגיע עם הירש למועדון בתור ילד בן 15. "אתה מצטרף בתור ילד לארגון אוהדים ואז אתה חלק מהג'וניורס, החברות בינינו צמחה מהיציע וגלשה למקומות אישיים ועמוקים. הוא ירושלמי, אני מאזור המרכז, הוא ממשפחה דתית, אני חילוני, אבל דיברנו על הכל.
"הירש לימד אותי לחייך הרבה. הוא תמיד היה מחייך ולא משנה מה, הוא לימד אותי מה זה להילחם על ערך. הוא היה אידיאליסט שנלחם עבור הערכים שלו. הוא האמין בדו-קיום. אני רוצה להאמין שהוא ניסה לדבר עם החוטפים שלו, ממקום של שיח.
"בתוך הג'וניורס הייתה לנו חבורה קטנה בשם JIS16, בעיקר היינו אוכלים חומוס לפני 'הסירה', הולכים למסיבות יחד. בג'וניורס אתה רוצה להיות חלק, וזה אומר לפעמים עבודה שחורה, אבל אתה ביחד, וזה נותן כוח. דברים כמו להגיע ראשון ולעזוב אחרון, איסוף תרומות ביציע, להגיע לכל משחק. אבל אתה גם ליד הגדולים, לומד מהם וגם מביע דעה על דברים".
גם הגיוס לא עצר את האהבה האדומה של הירש. "למרות ששירת בשריון כחופ"ל בגדוד 82 של חטיבה 7, איכשהו הוא היה מגיע לכל משחק. הוא היה לפעמים חותך מהצבא וחוזר רק בשביל להגיע למשחקים. אני זוכר משחק באשדוד שהוא בא בחצי ב'. המ"פ שם אותו בתחנה מרכזית והוא חזר יום אחרי. לפעמים הוא היה מביא לצבא קטעים של אוהד, כמו לגנוב שלטים לפלוגה השנייה, להצטלם ולהחזיר, בשביל הצחוקים". הירש הדביק באהבתו למועדון גם את חבריו הטובים מהכיתה בתיכון הימלפרב, ענר שפירא ובן זוסמן. "הירש היה נוסע למשחקים בחו"ל, ענר לא היה ברמה הזו", נזכר משה, אחיו של ענר. "הוא לא היה מאלה שהולכים בלי חולצה ומעודדים בטריבונות עם תופים ועושים את כל השירה של הבריגדה".
ב-6 באוקטובר יצאו ענר והירש למסיבה בנובה מאירוע של הבריגדה ב"סירה". החברים מספרים שהם התלבטו עד ממש השעות הקטנות של הלילה אם לנסוע, עד שהחליטו. כשהגיעו המחבלים למסיבה, הצטופפו השניים עם עוד צעירים רבים במבנה שזכה לכינוי המצמרר "מיגונית המוות". ענר, שעמד בפתח המיגונית, הדף בידיו בזה אחר זה שבעה רימונים, עד שנהרג מהרימון השמיני. הירש נחטף מהמיגונית כשידו קטועה. בן זוסמן נפל בקרב בצפון רצועת עזה במהלך חודש דצמבר 23'.
6 צפייה בגלריה
הנחיל האדום בדרך להלוויתו של הירש, השבוע. "חלק מהלב הזה כבר לא יחזור, חלק מהפאזל הלך לאיבוד לתמיד" | צילום: רויטרס, GIL COHEN-MAGEN
"ברגע שנודע שחטפו אותו", אומר רועי כהן, מנהל הפועל ירושלים בכדורסל, "היה ברור שאנחנו מתגייסים. בשלב מאוד מוקדם הלכנו לבקר את רייצ'ל וג'ון, ואמרנו להם: 'תפעילו אותנו'. רשתות חברתיות, מחוות במשחקים, העלאת המודעות בסושיאל".
הוואטסאפ האחרון מברמן
הקשר עם ההורים לא היה מובן מאליו. "כשהירש היה צעיר מאוד", אומר כהן, "הם לא ידעו איך לאכול את זה, היו מקרים שהוא היה חוזר מאוחר בלילה ממשחקים רחוקים, והיה צריך לקום לבית הספר. בסוף הם הבינו שזה נותן לו תוכן לחיים, שיש לזה חיים שלמים משל עצמם, ונתנו לו לפרוח".
"בהתחלה", מספר סמית, "המשפחה לא הבינה את השיגעון להפועל, ומה לו ולזה. אבל יום אחד אבא שלו נסע איתו למשחק חוץ בספרד. זה היה משחק, בואי נגיד סוער, ואז האבא הבין מה זאת האהבה להפועל. עם הזמן ההורים נרתמו לזה. בשנה שעברה למשל הגיעה משלחת מגרמניה, ממועדון ורדר ברמן, והמשפחה של הירש אירחה אותם בצורה נדיבה – אם זה ארוחת שבת או בכך שהירש היה איש הקשר ולקח אותם לעיר העתיקה ודאג להם".
במשך השנים נרקמו יחסים קרובים בין חברי "בריגדה מלחה" לבין האולטראס של ורדר ברמן, שהתגייסו גם הם למאבק למען שחרורו של הצעיר החטוף. "גם מועדונים אחרים הביעו הזדהות", מספר כהן, "זה חלק מתרבות הספורט שלהם, אבל ורדר ברמן במיוחד. כל שבוע הם העלו פוסט ובכל משחק שלהם היו באנרים של הירש".
בתחילת 2023 נחתה בישראל ארנה לושה, אוהדת ברמן, בת 26. "נסעתי עם כמה חברות לדרבי הירושלמי", היא מספרת. "קצת פחדתי כי זה היה הטיול הפרטי הראשון שלי לישראל, אבל כל הפחדים התאיידו, בעיקר בגלל הירש והשיחות הלא-נגמרות לתוך הלילה, על תרבות אוהדים וחוויות אישיות. היינו בקשר קרוב עד שכעבור שבועיים הוא בא לבקר בברמן, ומאוד התרגש לקראת משחק החוץ בקלן. הפסדנו 7:1 ותירגמתי לו לאנגלית את כל השירים ששרנו. בקיץ הוא שוב הגיע, ולמרות ההפסד בקלן נתנו לו עוד צ'אנס לבוא למשחק, פתיחת העונה נגד באיירן. הפסדנו כמובן. שוב תירגמתי לו את השירים, אבל הפעם כמעט שלא היה צורך בתרגום".
שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר הגיעה לושה לביקור בארץ. "ישבנו אצל רייצ'ל וג'ון, שסיפרו לנו סיפורים מופלאים על הירש הקטן. נסענו למשחק של הפועל ובדרך ראינו בלייב-סטרים את המשחק של ורדר. זה היה זמן יקר ונטול דאגות. ב-6 באוקטובר יצאתי לבלות עם חברים ושלחתי להירש תמונה שלי עם בקבוק עראק שקניתי בישראל. 'חחחח, לחיים', הוא כתב לי בחזרה".
ביום ראשון, אחרי כמעט שנה שבה השתמשו באצטדיון שלהם כדי לדחוף לשחרורו של הירש מהשבי, הגיעה אל האוהדים הבשורה הנוראית. "ביום שקיבלנו את ההודעה", משחזרת לושה, "היינו במסיבה של פוסט-משחק. המוזיקה דממה, הודעתי לכולם, ואז הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. אנשים שבחיים לא ראיתי בוכים היו בדמעות. וידאנו שאף אחד לא הולך הביתה לבד, ליווינו אותם עד הדלת. זו אווירה של חשיכה מוחלטת. הוא איננו. הכל השתנה. אין הירש".
"אחרי ההודעה ניסינו להבין מה עושים", אומר האוהד מאלטה לומייר, "והחלטנו שבאים לאצטדיון. הגענו יותר מ-100 אנשים, ומול השלט הענק שהקבוצה תלתה עם התמונה שלו הדלקנו נרות, שמנו פרחים ובעיקר היינו בשקט. היה חשוב להיות ביחד, לחלוק את העצב.
"הפעם הראשונה שבה ראיתי את הירש הייתה ב-2017", נזכר לואמייר. "הוא נשאר לי בראש, למרות שפגשתי עוד מאות אוהדים. כשראינו את הלייב-סטרים של ההלוויה שלו הבנתי את כל מה שאמא שלו סיפרה עליו. זה כאב שלא נגמר 11 חודשים. באמת האמנו שהוא ישרוד. עכשיו אני מרגיש כמו זומבי. אני בוכה הרבה ואני לא בפוקוס. אני בטוח שנעשה משהו לזכרו. הוא יחיה בלב שלנו לעולם".
בעוד שבועיים, במשחק הביתי הבא של הקבוצה, היא תכבד את זכרו של הירש. "זה המשחק הכי גדול שלהם השנה, נגד באיירן מינכן", מסביר מאלטה ביורגר, עיתונאי שמסקר את ורדר ברמן, "מדובר במשהו שהוא הרבה יותר מהצהרה פוליטית או חברתית. יש פה משהו אישי שנגע בהם".
בוכים ומתחבקים "בסירה"
חבריו של הירש לבריגדה וגם הקבוצה עצמה עשו הכל כדי לקדם את המאבק למענו: אחד הסמלים הזכורים ביותר היה הדגל הענק שנפרס באחד המשחקים, ושהצבתו הייתה כרוכה באישור משטרתי מיוחד. השחקנים והאוהדים לבשו חולצות עם פניו של הירש ושעון חול שהולך ואוזל. כשהתארך השבי, יצאה החולצה במהדורה מעודכנת, שבה החול כמעט נגמר.
"לאורך כל השנה", אומר אוחנה, "היינו כל מוצאי שבת בהפגנה. ובכל משחק עשינו משהו כדי לעורר את המודעות, למרות שכל כמה שבועות היה רגע מייאש שהזכיר לנו שלא מתכוונים להחזיר את החטופים".
במקביל ל"בריגדה מלחה", יש במועדון האוהדים של הפועל ירושלים קבוצה נוספת ששמה הברווזייה, "אנשים שעושים מנגל לפני משחקים", מסביר אחד מחבריה, "אליהם המשפחה שלו הגיעה. קשה להסביר מה זה חבר מהיציע", מוסיף אותו אדם (רבים מהאוהדים השרופים במועדונים מסרבים להתראיין בגלוי – א"א). "להירש לא היה כיסא, הוא בדרך כלל עמד בשורה הראשונה של הבריגדה, יש להם אזור משלהם. מאז שהוא נחטף היה בינינו דיבור לאיזה משחק הוא הולך להגיע, ואיזו בירה הוא ישתה, וכמה קהל הולך להגיע ביום ההוא, ואם יעשו לו משהו מיוחד בדרבי. היה איזה חלום כזה. ציפינו שעוד שנייה הוא חוזר".
"ביום שהודיעו", משחזר האוהד ברק בן יעקב, "כבר באותו משחק האווירה השתנתה לגמרי. גם כשהבקענו גול, מעטים האנשים ששמחו. היינו שבורים לגמרי. זה היה קשה מנשוא, כי כל הרוח של המועדון בשנה האחרונה הייתה מכוונת להחזרת הירש ושאר החטופים. הרגשנו שאנחנו עושים כל מה שבגזרתנו במאבק להחזרתם ועכשיו זה מרוקן. אבל אמא של הירש אמרה בהלוויה 'אל תשאירו אותנו לבד', ואנחנו לא נשאיר". מאז הלוויה, נאמנים למילתם, חברי הבריגדה מלווים מדי ערב את הוריו של הירש בשובם מאוהל השבעה לביתם.
גם אחרי הבשורה וגם אחרי ההלוויה, התכנסו ספונטנית חברי הבריגדה בפאב הבית שלהם, הסירה, לשתות, לבכות, להתחבק ולדבר על הירש. "הירש היה חלק בלתי נפרד מהקהילה של הסירה", מספר לני בוס, הבעלים של הפאב. "כמה שבועות לפני שהוא נחטף הוא שלח לי הודעה אם הוא יכול להתחיל לעבוד פה. מהרגע שהוא נחטף זה הפך להיות מרכז החמ"ל. גם ליבי אחותו הפכה להיות יושבת קבע בקפה ובבר וחלק בלתי נפרד מהמקום.
"אחרי המשחק האחרון בשבת כולם הלכו ל'סירה', כי הבר הזה זה הסלון של כולם. הוא מקום שבו מתעמתים עם עצב וכאב – אז הם באו". בשיר שכתב ענר ז"ל, ושהמוזיקאי שאנן סטריט הוסיף לו בית חדש, הוא הזכיר את הקשר בין החברים לפאב המיתולוגי: "שומרים לך מקום ב'סירה'/ ועל הבר יש כיסא אחד לך/ וכיסא אחד להירש".
"ה'סירה' זה הלב שלנו", אומר כלפון, "אנחנו נפגשים שם לפני כל משחק, מדברים, שותים, עושים שטויות, ועכשיו אתה בא לפאב בידיעה שחלק מהלב הזה כבר לא יחזור, חלק מהפאזל הלך לאיבוד לתמיד. הייתי בטוח שהירש חוזר, שהוא יגיע ויגיד 'מה, אתם אהבלים, מה כבר הספדתם אותי?' אנחנו תמיד האמנו שהוא ייצא מזה כמו שהוא יצא מהפציעה כי הוא אריה וחזק ונתן לעצמו טיפול מעצם היותו חופ"ל. הוא ידע מה לעשות והוא פיקח והנה, עובדה שהוא שרד".
"ביי אחי. לא נתראה שוב", כתב לו בפייסבוק חברו לבריגדה, ארתורו כהן. "אני בטוח שגם אתה ידעת בפנים שתחזור אלינו. שנשב על כמות לא סבירה של בירות בפאב ותספר לנו את הטירוף שעברת בשנה הזו. ונצחק ביחד על כמה הזוי כל העולם הזה, נכעס ביחד, נתחבק ונשיר. זה לא יקרה כבר ואני לא מצליח לתפוס את זה.
"ניסינו לצאת לרחובות, לצבוע גרפיטי וציורים, ניסינו בגרמניה, באיטליה, בעיתונים ובטלוויזיה. השאירו אותך שם, ידעו שאתה חי כל הזמן הזה, שאתה שורד, שאתה יותר חזק מהכל. ובכל זאת השאירו אותך שם וכבר לא תחזור. לא נתפס איך אפשר לשחק בחיי אדם. לא נתפס. הכל מתפרק היום. התקווה, הקהילה, הביחד, הכוח של היציע של הפועל ירושלים, הכל מרוסק, טובעים בדמעות ובכעס ובפחד. הסיוט שלנו התגשם. אנחנו לא נחבק אותך, אין לנו מה לעשות יותר, רק לבכות".
"אנחנו נמשיך את דרכו", מבטיח אוחנה, "נישאר יחד כל החברים. נחזק את המשפחה. ונרים את הראש מעל למים. למרות שזה קשה. נמשיך לפעול למען החטופים. לא יודע איך".
"בשבעה היינו אצל ההורים", מספר המנהל כהן, "הצענו שנתפור פאטץ' על גופיות המשחק ליד הלוגו של הפועל ירושלים, עם הדמות של הירש. זו מחווה קטנה. אנחנו נעשה טקס מאוד גדול באחד המשחקים המרכזיים שלנו. אפשר לקרוא לאחת מקבוצות הנוער על שמו או לקיים משחק שיוקדש לזכרו. יש לנו קרוב ל-20 אוהדים שנפלו במלחמה. כשיש כל כך הרבה אוהדים שנפלו, את חושבת איך להנציח במקביל, בלי ליצור מעמדות. הירש לא היה סתם אוהד, אלא מהאוהדים הכי מזוהים ונאמנים".
"עבור מי שלא הכיר אותו", מסכם אוהד ותיק במועדון, "הסיפור הזה היה בשבילנו הדרך לתווך את 7 באוקטובר לילדים שלנו. איך תסבירי לילדים בני 12 ותשע על חטופים? הסיפור של הירש והפועל ירושלים היה שיעור בתקווה, לכן הריסוק בשבת ובראשון בבוקר היה מטורף. הידיעה שהם הופקרו, טרגדיה אדירה".
"יש לי תחושה אישית של אשמה מאוד גדולה", אמר בראיון השבוע עמית לוי. "אני מרגיש שאני באופן אישי לא יצאתי להפגין מספיק, שאנחנו לא יצאנו או לא עשינו מספיק. בבקשה, יש עוד חטופים שאפשר להציל. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה לא עניין אם אתם בני מפלגה כזאת או בני מפלגה אחרת, וישראל הרביעית והחמישית – זה כבר לא שמה. זה עניין של הביטחון הכי בסיסי שלנו וזה הזמן שלנו לצאת החוצה ולהראות את הסולידריות, לדבר על האנשים שיכלו לחזור ולא חזרו הביתה".
"מאז ההלוויה אני בעיקר מתגעגע מאוד", מוסיף כלפון. "ומה שחשוב זה ללכת בעקבותיו, בעקבות הירש. להביא אור, אהבה ושלום – כי זה מי שהוא היה".
