גורמים שמכירים את נתניהו היטב אומרים שלמרות כל הכותרות, הוא עדיין לא החליט סופית על מות העסקה. בסוף השבוע תוגש כנראה הצעת הפשרה האמריקאית. האחרונה בהחלט? לא בטוח. התאריך הקובע מבחינת ארצות-הברית – גם אם הבית הלבן לעולם לא יודה בכך – הוא הבחירות בראשית נובמבר. השגת עסקה, הפסקת אש ותמונות מרגשות של חטופים חוזרים הביתה יכולות לשרת היטב את הממשל, גם בעוד חודשיים. כל עוד זה המצב, האמריקאים ירצו שהסיכוי לעסקה יישאר בחיים.
אחרי שתישלח יוזמת הגישור, שר החוץ האמריקאי טוני בלינקן צפוי להגיע לאזור בשבוע וחצי הקרוב. המחלוקות הן מגוונות, וממש לא רק על פילדלפי. משום שכולם דיברו השבוע על פילדלפי, הנה הערה: לפי המפה האחרונה שסיפקה ישראל, בסיום השלב הראשון של העסקה ושחרור 18-25 חטופים, יישארו מספר עמדות של צה"ל על ציר פילדלפי שאפשר לספור על כף יד אחת. בהצעת הפשרה המתגבשת של האמריקאים, צפוי להתווסף שלב חדש לעסקה, עם תום שחרור החטופים. בשלב הזה, צה"ל ייסוג ממרבית ציר פילדלפי, בין הים למעבר רפיח. צה"ל ישמר נוכחות בין מעבר רפיח למעבר כרם שלום. העמדה הזו מזהה את מעבר רפיח כנקודה האסטרטגית ביותר. הבעיה היא שכלל לא ברור שהוד פסיכופטיותו, סינוואר, רוצה כעת עסקה - לדברי האמריקאים עצמם.
נניח שלא תהיה עסקה. שפילדלפי הוא סלע קיומנו פה, כפי שנתניהו הסביר ארוכות במסיבת העיתונאים שלו השבוע. שממשיכים להילחם בעזה, עד ניצחון מוחלט – בלתי מאופיין, לא מוגדר, שרק נתניהו יחליט כיצד הוא ייראה. גם במצב כזה, הממשלה עודנה מחוסרת תוכנית להשבת התושבים לצפון הארץ. במסיבת העיתונאים איים נתניהו שזה ייעשה בכוח מול חיזבאללה. נכון, צה"ל יכול להכות בחיזבאללה חזק; ההרס בישראל יהיה משמעותי. אך גם אחרי מבצע כזה, אומרים לי בכירים במערכת הביטחון, כלל לא בטוח שחיזבאללה יפסיק לירות – אם המלחמה בעזה תימשך.
יש בעיות אחרות, בהיעדר עסקה: פרשיית אספקת הפצצות הכבדות מארה"ב תימשך. הנשיא הטיל וטו מעשי על העברת הפצצות שישראל כבר רכשה. כתוצאה מכך כל תהליכי ההזמנות של פצצות חדשות בגדלים הללו נבלמו, ברוח הנחיית הנשיא. לאור אמברגו הנשק הבריטי, שיכול לעודד הגבלות נוספות על ישראל ממדינות אחרות, הנושא הזה הופך לקריטי.
בדרום, התמונה הופכת למעורפלת וביצתית. שאלות ללא תשובות: מהו היעד המבצעי וכיצד יימדד. האם הניצחון המוחלט הוא חיסול סינוואר וסביבתו הקרובה בלבד. כיצד יוחלף המשטר החמאסי בממשל שונה. מי יסכים לשקם את הרצועה, אם בכלל, ללא עסקה ועם מלחמה בלתי נגמרת. בקבינט מתאהבים יותר ויותר ברעיון של פינוי תושבי צפון הרצועה, בטיעון שיש צורך צבאי בטיהור האזור כולו ממחבלים. חלק מהשרים מדברים על הקמת התנחלויות בצפון עזה. ספק אם ארה"ב (של טראמפ או האריס) תאשר את כל זה. מעל הכל מרחפת האפשרות הריאלית של התפרצות אימתנית בגדה המערבית. בקיצור, חלום בעתה אסטרטגי.
לעומת זאת, עסקה מציגה כיוון ברור. יש סיכוי – אם כי לא ודאי – שחיזבאללה יירד מהעץ. התושבים יוכלו לחזור צפונה. ארה"ב תשחרר את התחמושת, הלחץ המדיני יפחת. צה"ל ישתחרר ממגבלות מבצעיות מסוימות, בעקבות חזרת החטופים. המגמה של "שיטפון" אזורי כפי שרצה סינוואר תיבלם מעט. יש מי שטוענים בקהיליית המודיעין שזו בדיוק הסיבה שסינוואר איננו רוצה עסקה.
אין ספק שנתניהו ראה את הסקרים השבוע; הם היו עגומים עבורו. הוא יכול לחגוג עד מחר את קטיעת שביתת ההסתדרות, אבל החברה הישראלית קרועה ונואשת. עסקה דווקא יכולה לסייע לו. הרי אותו אדם שהתנגד לעסקה מופקרת לשחרור שליט, הוא זה שהסכים לבסוף לעסקה נדיבה מאוד. מופקרת, האשימו מבקריה.
נתניהו עוד לא מוכן לדבר גלויות על עסקת שליט. זה גרם לדין ודברים מעניין בישיבת הקבינט הדרמטית האחרונה. אחד מאנשי ביבי שאל את שר הביטחון גלנט אם עדיין צריך ללכת על עסקה אם ישוחררו 18 חטופים "בלבד". שר הביטחון, שכבר הפסיק להתאפק מזמן, הזכיר כי נתניהו שיחרר יותר מ-1,000 מחבלים עבור חייל אחד. נתניהו התערב וטען שהעסקה ההיא הייתה קשורה לעניין רגיש הקשור באיראן. שזה היה מניע לשחרור הנדיב של אסירי חמאס. על מה אתה מדבר, שאל גלנט; שר הביטחון בקיא למדי בסודותיה של ישראל. ביבי רצה לעבור הלאה.
אימץ את המלצת "מד מן" /
מסיבת העיתונאים שקיים נתניהו השבוע היא המחשה מצוינת ליכולות הפוליטיות והתקשורתיות שלו. סיפור המעשה ברור למדי: בישראל התחולל ויכוח ער על עסקת החטופים. מערכת הביטחון הזהירה שהדרך הטובה ביותר להשיבם היא בעסקה, וסמכה ידיה על הצעת הממשלה ממאי 2024, זו שאומצה בידי הנשיא ביידן.
לראש הממשלה היו ספקות, הערות, תוספות ועיכובים. בוא נעזוב רגע את שאלת המוטיבציה: שרידותו האישית או אינטרס ביטחוני. כך או אחרת, הצבא ושר הביטחון גלנט האיצו בו: חיי החטופים בסכנה. נתניהו נע בניחותא. כמה ניחותא? הנה דוגמה: כבר שלושה שבועות לא כינס נתניהו את היוועצות השו"ן (שבויים ונעדרים) הבכירה. הפורום שעוסק בכך ברמות הגבוהות ביותר ובו חברים גם שר הביטחון ואנשי צבא, ולא רק ראש השב"כ וראש המוסד, עימם יכול ראש הממשלה לדון בנושא ללא כינוס הפורום.
לפני כעשרה ימים, חמאס רצח בדם קר את כרמל גת, הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ורס"ר אורי דנינו זכרם לברכה. המרצחים חששו מפעולת חילוץ של צה"ל, שהיה קרוב. האזהרה העגומה של מערכת הביטחון התאמתה במלואה.
מה עשה ראש הממשלה? כדי להסיר ספק, הוא לא כינס את פורום השו"ן הבכיר מאז. הבעיה עבורו הייתה פוליטית, והוא נקט שני מהלכים אופייניים. כפי שממליץ דון דרייפר בסדרה "מד מן", "אם אתה לא אוהב מה שנאמר, תשנה את השיחה". מסיבת העיתונאים שלו הייתה הצלחה מסחררת בקביעת סדר היום. האם פילדלפי הוא מה שיקבע את גורל מדינת ישראל, כפי שנתניהו למעשה אמר? האם זה תירוץ בלבד? כמה מנהרות יש בפילדלפי? האם נתניהו שיקר כאשר אמר שהחזרה של תושבים לצפון היא ממטרות המלחמה?
כל זה לא משנה. עצם קיום השיחה הזו טוב בהרבה לנתניהו מאשר עיסוק באובדן של שש נשמות טהורות ששרדו גיהינום גמור. ובכך שאולי – לפחות לדעת רוב צוות המו"מ הישראלי – היה אפשר להגיע מזמן לעסקה.
המהלך השני של נתניהו היה קלאסי. צה"ל, שב"כ והמוסד הזהירו שחיי החטופים בסכנה ולא כדאי לעכב עסקה. לא הייתה עסקה – וחטופים נרצחו. קמה מחאה גדולה נגד הממשלה, על גרירת הרגליים, או הניסיון לסכל עסקה. הערה חשובה: נכון, לא הכל תלוי בישראל. סינוואר פסיכופת אכזר. הטענה התקפה של המוחים היא שישראל לא עשתה מספיק בדברים שתלויים בה ממש.
בתגובה, ראש הממשלה ותומכיו הציגו את מותחי הביקורת כנכנעים ללחץ חמאס. כמי שרוצים לתגמל את סינוואר על רצח. המוחים, מטה המשפחות, שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל, אלוף (במיל') ניצן אלון – כולם אמרו לפני מעשי הרצח שצריך להגיע לעסקה ואפשר לצאת מפילדלפי. הם לא שינו את דעתם, לא התרככו מול איומי חמאס. הם רק התחזקו בדעתם. אך נתניהו הציג מיד את המוחים – והרי אלה משפחות חטופים המובילות את המחאה – כחבורה מבוהלת שרוצה להתחנף לחמאסניקים דווקא אחרי שרצחו יהודים. בוגדים, בקיצור.
החטופים אינם עוד מרכיב פוליטי. הם אינם אבן דומינו נוספת במשחק. הם לא חלק מרשימת מכולת: פילדלפי, רפיח, חטופים, סיום המלחמה. הם מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר על הכישלון המדינתי הנורא ביותר. הם אודים מוצלים מאש, שנמצאים עדיין בחזקת הרוצחים. מאז מחנות הריכוז וההשמדה, אף יהודי לא עבר מה שהם עוברים, לאורך זמן רב כל כך.
המתנגדים אומרים שאולי סינוואר וחמאס רק מהתלים בנו, ולא רוצים עסקה. זו נקודה חשובה מאוד, כי ייתכן שזה אכן המצב. אם כך הם הדברים – האם לא כדאי ורצוי שנציע את ההצעה הטובה ביותר, זו שגם צוות המו"מ חושב שצריך להציע, שראש המוסד רוצה להציע – ונראה מה יקרה? שהשקר של חמאס ייחשף, והחברה הישראלית תוכל להתאחד סביב "עשינו הכל"?.
עם עלייתו לשלטון, ולנוכח פיגועי התאבדות נוראים, אריאל שרון הודיע כי "איפוק הוא כוח". הוא ריסן את עצמו מהוראה לפעולה צבאית כדי ליצור הסכמה לאומית רחבה למבצע חומת מגן. שרון ידע שהציבור חשדן כלפיו, וחושד בו בתאוות קרב בלתי נשלטת. הוא הבין שנדרשת אחדות ציבורית לפני מבחנים קשים.
אהוד ברק היה מנהיג פופולרי הרבה פחות. אך גם הוא, בשובו מקמפ דיוויד, ביודעו שההתפרצות מעבר לפינה, נשא נאום שאיחד את רוב הציבור, והוא עדיין הנרטיב השולט בעולם: ישראל הציעה הכל, ערפאת סירב. עשינו הכל. ברק עשה זאת כדי שתיווצר האמונה הציבורית לקראת עימות חריף ושותת דם. האינתיפאדה השנייה פרצה זמן קצר לאחר מכן, והתאפיינה בהסכמה ציבורית נרחבת שזו מלחמת אין ברירה. ברק ספג אש כבדה מהשמאל הישראלי על הצהרת ה"אין פרטנר לעת הזאת" שלו. אך לעמדה שלו הייתה חשיבות גדולה ביצירת הסכמה רחבה לצורך לנצח את הטרור הפלסטיני.
נתניהו, לעומתם, בוחר מראשית המלחמה לבצר את הבייס שלו. להבטיח שבשום אופן סמוטריץ' ובן גביר לא יעזבו את הממשלה. להעביר כספים קואליציוניים לחרדים בקצב של בקבוקי שמפניה ורודה. רה"מ בוודאי לא ניסה לשכנע את המחנה השני שהמלחמה שינתה משהו עמוק אצלו; שהוא מוכן לשלם מחיר עבור אחדות.
התוצאה ברורה. צודקים מי שאומרים שחמאס מתעודד מהפילוג בחברה הישראלית. שזה יכול להרחיק עסקה. אך הפילוג הזה הוא באחריות מי שנבחרו להוביל. כל השוואה בין התבטאות של משפחות כואבות, או מפגינים ברחוב, לבין מקבלי החלטות שנשבעו אמונים – היא טפלה ודמגוגית.
בינתיים החטופים נמקים. לקראת דיון הקבינט וההצבעה בשבוע שעבר, מסרו גורמי המקצוע דיווח: מצבם של החטופים מורע, ומידרדר. הם סובלים ממזון מתמעט ומאלימות גוברת. אותם גורמי מקצוע אמרו כי יש קשר בין היחס לחטופים לבין הדרך שבה ישראל (ובעצם איתמר בן גביר) משווקת את הרעת תנאי האסירים הביטחוניים לתקשורת. חמאס מתנקם בחטופים.
עכשיו, בוא נניח שאותם גורמי ביטחון דווקא טועים. שלמעשה זה חשוב וחיוני להרע את תנאי האסירים הפלסטינים – דווקא כדי לדחוק לעסקה (ולא כדי שבן גביר ייקח עוד מנדט מש"ס). האם אתם חושבים שהיה על זה דיון רציני, ענייני, בין משרד הבט"פ, שב"כ, שב"ס, צה"ל, יחידת השבויים והנעדרים, משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון?
מובן שלא.
הגדה כבר מתפוצצת /
נרשום לעצמנו: הגדה כבר מתפוצצת. מספר ההתרעות שמערכת הביטחון מטפלת בהן, על בסיס יומיומי, הוא אדיר. הפיגועים מתרחבים, כולל הניסיונות למכוניות תופת. שלושה שוטרים נרצחו מאש מחבלים בסמוך למחסום תרקומיא השבוע: רס"ם רוני שקורי, רנ"ג הדס ברנץ ופקד אריק בן אליהו.
זה החזון של ציר ההתנגדות: אינתיפאדה שלישית. הכסף זורם מהאיראנים לפעילי טרור פלסטינים בכל דרך אפשרית – הברחות, העברות אלקטרוניות. יחד איתו, מגיעה גם התחמושת. צה"ל ושב"כ עובדים קשה ואגרסיבי, אבל עזה עודנה שואבת תשומת לב ומשאבים. זו סכנה משמעותית; איראן הבינה שהיא איבדה את הנכס שהוא חמאסטן, ומנסה לבנות נכס אחר באיו"ש.
המטרה העליונה של צה"ל והשב"כ היא למנוע התקוממות אלימה, נרחבת, של הפלסטינים; כזו שתשבש את האפשרות לנצח בצפון, ואולי גם בדרום, ותרע משמעותית את מצבה הביטחוני (המעורער ממילא) של ישראל. חמאס ואיראן עושות הכל כדי שההתקוממות תתרחש. במקביל, הימין הקיצוני ושלוחותיו הממאירות בממשלה שופכים דלק על המדורה: שבירת הסטטוס קוו בהר הבית (מסייע בכך מ"מ מפקד מחוז ירושלים), ניסיונות פוגרומים בכפרים פלסטיניים והחלשת הרשות הפלסטינית. הכל בניגוד לחוות הדעת המקצועיות של מערכת הביטחון.
לפני שבוע נחשפה בעמודים אלה אזהרת ראש השב"כ לראש הממשלה נתניהו, 76 ימים לפני פלישת חמאס למדינת ישראל. האזהרה הייתה פשוטה: זו התרעה למלחמה, ולא נדע יום ושעה שבהם תפרוץ. החלק החשוב בתגובת לשכת נתניהו הסביר שהוא לא קיבל התרעה למלחמה בעזה. שחוסר הספציפיות בדברי בר הפך את אזהרתו לעקרה. טיעון קלוש, כמובן. לעיתים ההתרעות הן כלליות, ואסטרטגיות; ואז מקבל ההחלטות צריך לשקול, לדון, לבצע מהלכים מסוימים.
בכל מקרה, היום יש התרעה מהבהבת, ספציפית.
התפתחות בגזרת שטרן /
הערה לסיום: בעמודים אלה כתבתי בעבר על הטענות שעלו נגד ח"כ אלעזר שטרן, בעת התמודדותו ליו"ר הסוכנות, כאילו גרס תלונות על הטרדות מיניות בעודו מפקד בה"ד 1 או ניסה להשתיק טענות שכאלה שהועלו בפניו. ההאשמות נולדו מראיון שהעניק ברדיו ומפרסומים בערוץ 13. הסערה סיכלה מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות.
משום שהתייחסתי לנושא בעמודים אלה, בעיקר אגב הסערה הפוליטית שפרצה, ראוי לעדכן כי שטרן ניצח בתביעת דיבה בעניין בשבוע שעבר מול ערוץ 13. השופט קבע בפסק הדין כי לא ניתן לשלול את האפשרות שלחיילת שהאשימה כי אוימה בידי שטרן היה "מניע לפגוע בשטרן", וכי לא ניתן לשלול "מניע פוליטי נלווה". רשת 13 הודיעה כי תערער על פסק הדין.
