1 אפשר לומר שוועדת החקירה הוקמה השבוע. זה קרה ברביעי, בראש חודש אלול. המונים בעולם החלו להגיד סליחות. 40 ימי חשבון נפש, עד יום כיפור.
היהדות מקימה, מדי שנה, ועדת חקירה מהפכנית: במקום לדבר החוצה, היא לוקחת אותנו פנימה ולמעלה.
באלול מתכנסים בכל יום לא כדי לומר במה "ההוא" או "ההם" טועים, אלא במה אני. וכשמגיעים למסקנות? לא רצים לרשתות, לא צריך לצייץ, אלא לתקן, לחשוב איך לשנות את המצב, וגם להתפלל את זה. לבקש כלפי מעלה. תפילות הימים הנוראים הן הזמן להתחנן, לזעוק, לבכות.
1 צפייה בגלריה
בני משפחת חצרוני שנקברו השבוע בבארי, סליחות בכותל, סידור, בית כנסת "הכיפה"
(צילום: דוברות מד"א)
מסקנותיה של ועדת החקירה הזו אישיות, חסויות, אבל היא נוקבת מאוד, יורדת לפרטים, לא משאירה אבן על אבן.
מהשבוע ועד יום כיפור, אנשים יבואו לכותל המערבי ולאינספור בתי כנסת ברחבי העולם. גם בעזה, כמובן, כבר החלו מעמדי סליחות רבים של חיילים.
בדרך כלל, אנשים משנים קצת את סדר יומם עבור הסליחות. זה קורה מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, וזה רק סמל לשינוי הפנימי. לתזוזה. לרצון להשתפר ולהתקדם.
נסו לומר את המילים האלה השנה. הטעם שלהן אחר. יש כל כך הרבה קלקולים, יש כל כך הרבה מה לתקן והכל כל כך אקטואלי. ומבין כל הזירות הציבוריות הבוערות, זירת הקרב היא לפעמים גם הלב והראש שלנו.
2 אז בואו נטעם ממילות הסליחות, השנה. "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים". מתחילים בקריאה להתעורר. ושוב, אל תיתנו למשפט הזה לזרוק אתכם אל הבכירים שנרדמו. הנושא הוא אנחנו, כולנו, איפה נרדמנו לאורך שנים, ואיך אפשר לצאת מהקונספציה, מתרדמת ארוכה, לא רק כמדינה אלא גם בחיים האישיים.
"לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים". אנחנו באים לסליחות הרבה פחות נחרצים השנה. לא מתביישים להתבייש. "עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר, לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים". גבר אמיתי, גיבור אמיתי, מתוודה. "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ", מתחיל הווידוי, וממשיך כך לפי סדר כל אותיות הא'-ב'. הפיוטים המפורסמים, "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בּוֹחֵן לְבָבוֹת", הופכים לצעקה מהדהדת, בפזמון: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!".
ופתאום כל רצף הפסוקים המפורסם כאילו נכתב עלינו: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה אֵלֶיךָ". וגם: "כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְלָתֶיךָ". אנחנו דלים ורשים השנה. עניים. חלשים. יוצאים רגע מהפוזיציה מלאת העוצמה, ופשוט מתחננים.
ואז, י"ג מידות של רחמים. להזכיר לאנשים את 13 התכונות האלוקיות שאנחנו מזכירים בסליחות שוב ושוב. השבוע במעמדי הסליחות הקדישו את הקטע הזה פעם לחטופים ופעם לפצועים, פעם למפונים ופעם לשכולים. הסליחות מזכירות גם "גִּבֹּורִים לַעֲמוֹד בַּפֶרֶץ" וגם זעקות שדי, "תָּשַׁשׁ כֹּוחֵנוּ מִצָּרוֹת". וכל כך הרבה אסירים ושבויים מופיעים שם בפיוטים, כמו "לְכוּדִים אֲסִירֵי הַתִּקְוָוה".
ופתאום כל התיאורים על הטבוחים והנעקדים לא נשמעים כמו משהו מתקופת מסעי הצלב: "עֲשֵׂה לְמַעַן יִשְׂרָאֵל הֲרוּגִים וּשְׂרוּפִים עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְחוּסָה עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ". וכמה נורא לומר את הטקסט הזה בשבוע שבו שוב הובאו לקבורה חוזרת בבארי נרצחי 7 באוקטובר, הפעם בני משפחת חצרוני, איילה, אח שלה אביה, ונכדיו של אביה - התאומים ליאל וינאי, בני ה-12, שנטבחו ב-7 באוקטובר.
וחלק מהסליחות מלמד אותנו פרופורציות. לראות את הסיפור הגדול. מי שענה לאברהם אבינו, ליצחק בעקדה, ליוסף בכלא, למשה מול פרעה, למרדכי ואסתר מול המן הרשע, מי שענה לכל הלבבות השבורים, יעננו גם עכשיו.
אחד הדברים המשפילים השנה היה התנהלות הנוח'בות. הם כבשו אותנו ואפילו לא פחדו. היה להם זמן לעשן, לשתות קולה, לפטפט. היישובים היפים נחרבו לעינינו: "יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים, כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים, לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ".
אבל לא רק קיבוץ בארי וקיבוצים אחרים חרבו. גם בית המקדש. "מִקְדָּשֵׁנוּ חָרֵב", כתוב בסליחות, שמזכירות שהמוקד הוא גם עוטף ירושלים. שזה סיפור רוחני.
ובסוף, יש המון נחמה. אלול הוא מתנה, הבעת אמון גדולה בעצמנו, בעולם, באלוקים, בטוב. תמיד אפשר לשנות את כיוון ההיסטוריה. לכן בסוף, כשוועדת החקירה מסתיימת, מסיימים בבקשות. מעולם לא ביקשנו כך: "בַּשְֹּרֵנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת". אמן.
3 הזמן והמקום ריגשו אותי במיוחד: בדיוק בראש חודש אלול, הגעתי להרצאה בקהילת הנשים של בית הכנסת העל-עדתי המכונה "הכיפה" בבאר-שבע, באירוע לזכר חברת הקהילה אורית וייל.
כנערה בת 15 הגעתי הנה לראשונה "לעשות שבת". השבוע עצרתי ליד המדרכה בכניסה למקום. אני זוכרת שעל המדרכה הזו עמדתי אחרי התפילה בליל שבת וקלטתי סוד גדול. התפילה עצמה הפתיעה וריגשה אותי. נחשפתי שם לראשונה גם לפרשת השבוע, לסעודות השבת, ללימוד התורה. אבל דווקא הרגעים שאחרי התפילה, היו משַׁני חיים:
הייתי עיתונאית צעירה (מגיל שש), וורקוהולית (טוב, עד היום). ואחרי התפילה, חברי הקהילה פשוט נשארו על המדרכה, עומדים במעגלים, מדברים, משתהים. לא הבנתי למי הם מחכים. תהיתי מתי המישהו הזה יגיע.
בסוף שאלתי. הנערה המקסימה שאירחה אותי אמרה: "לא מחכים לאף אחד, פשוט היום שבת". בום. מתי ביום חול אנשים סתם עומדים ככה בנחת על המדרכה ופשוט מדברים אחד עם השני, בלי להציץ בשעון, כלומר בסלולרי? מתי אנחנו לא ממהרים למשהו? וגם אם אנחנו כפרטים, כיחידים, יכולים למצוא זמן פנוי ורגוע בלו"ז, מתי כל הקהילה נמצאת ביחד ב"מצב שבת"? מתי בעצם כל האומה, ולמעשה כל העולם, נמצאים בתדר הזה?
אני יודעת, יש סיפורים מרתקים פי כמה. ושיא השבת הוא בוודאי לא לעמוד על המדרכה מחוץ לבית כנסת בבאר-שבע. אבל השבוע ראיתי את המדרכה הזו, ונזכרתי. בראש חודש אלול, חודש התיקון והתשובה וחישוב המסלול מחדש, זכיתי לחזור למקום הזה ולהעביר בו שיעור תורה.
לעוברים והשבים זה בטח נראה כמו עוד בית כנסת עירוני, בורגני. אבל כל מקום "אפור" כזה הוא פצצת אנרגיה רוחנית, הוא סטארט-אפ מהפכני שמסתתר בין בתי הבטון. הוא מקום שגם בשנת 2024 עומדים בו על המדרכה פעם בשבוע, מסתכלים בעיניים, מקשיבים. משאירים את כל ההמולה והסחות הדעת בחוץ.
תודה, אנשי "הכיפה", על האירוח השבוע ועל האירוח אז, של אותה נערה. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אנֹכִי אנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם... הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלַיִם, עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְארְתֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ... הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי... כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאל יְרוּשָׁלַיִם". (מתוך הפטרת הנחמה של פרשת "שופטים", שקוראים בשבת)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
