חודשים שאנשים סביבי משתגעים: "איך אתם לא שורפים את הרחובות?" או "אם אני במקומכם – לא הייתם שומעים אותי כזה מנומס!" ואנחנו? נלחמים על בני המשפחות שלנו. באי-הוודאות. חוששים שכל ראיון, כל תשומת לב תביא לנקמה בחטופים, בחייהם, בבריאותם, במזון שהם מקבלים – ואף בחייהם.
אילו האמירות האלה היו מגיעות רק מהכיוונים הצפויים – מוחים, תומכי אופוזיציה, רל"ביסטים – ניחא. אני אישית שמעתי אותן מחברי קואליציה, שכנראה מבינים טוב ממני מה עובד עליהם ושכמותם. חלקם ביקשו שאנחנו, בני משפחות החטופים, נעשה עבורם את העבודה – נסייע להם בזירה הבינלאומית, נגבה אותם בארץ – והם יישארו סטטיסטים באירוע.
1 צפייה בגלריה
(המון בהפגנה ברחוב בגין בתל־אביב, השבוע. זכותנו לזעום ולמחות אבל אלימות אינה דרכנו ולעולם לא תהיה | צילום: רויטרס, Oren Alon)
אז למה לא יצאנו, מטה משפחות החטופים, למחאות והפגנות שמכוונות ישירות נגד הממשלה עד עכשיו? למה בחרנו, במשך עשרה חודשים וחצי, לפעול בדרך של קיום העצרות השבועיות בכיכר, פגישות עם שרים וח"כים וקמפיינים ציבוריים, תוך כדי הימנעות ברורה והחלטית מזיהוי כתנועת מחאה? מסיבה פשוטה: לא היה לנו שום אינטרס לעשות את זה. מי שהגיע לעצרות בכיכר שמע אותי אישית אומר את זה: זאת הממשלה, זה ראש הממשלה, והאחריות להשבת כל החטופים מוטלת עליהם, ועליהם בלבד. אין לנו זמן להתעסק בשום דבר אחר מלבד השבת החטופים – בטח שלא בבחירות.
הפכנו את דעת הקהל ויצרנו רוב אדיר שתומך בהשבת החטופים עכשיו, גם במחיר של הפסקת המלחמה כעת. הציבור הבין שהזמן אוזל. הבין שהמלחמה מסכנת את החטופים, ולא אחת – הורגת אותם ממש.
לקמפיין הציבורי שמנהל המטה, כארגון אזרחי שמאגד רוב גדול ממשפחות החטופים, יש מטרה אחת בלבד: להחזיר את כל החטופים הביתה, בעסקה, ובהקדם האפשרי. זהו, אין שום דבר מעבר לזה.
על כן זו המסננת היחידה שעל פיה נמדדת כל פעולה שלנו. כל מה שנעשה עד יום פירוק המטה (כשכולם יחזרו) חייב לעלות בקנה אחד עם המטרה הזו. בהתאם לזאת, התשובה לשאלות האלה היא אחת: "האם זה יחזיר את החטופים הביתה מהר יותר?"
המשפחות מחליטות
כל עוד התנהל משא ומתן ענייני ורציני (לאט מדי, בלי רצון טוב, עם יותר מדי סימנים מטרידים – אבל התקדם), התמקדנו בשני דברים: להכשיר את לב הציבור כולו ואת לב שרי הממשלה לעסקה שתחזיר את כל החטופים הביתה. בהתחשב בעובדה שרוב שרי הממשלה (23) ורוב מוחץ בציבור (סביבות 70 אחוז) תומכים בעסקה, הייתי אומר שהצלחנו. רוב ציבורי מובהק לטובת עסקה יאפשר לראש הממשלה לקבל את ההחלטות האמיצות שכל כך נדרשות.
אף שהמו"מ התקדם, העסקה הייתה בת-השגה ונוצרה הסכמה ציבורית רחבה – פעם אחרי פעם, רגע לפני שהעסקה הושלמה – משהו קרה. וכל מה שקרה היה קשור במישרין או בעקיפין לפעולת טרפוד יזומה של נתניהו.
במשפחות המטה ניתן למצוא את כל מגוון הדעות הפוליטיות בישראל. התאגדנו ביחד כי הגורל הפגיש בינינו והפך אותנו למשפחות חטופים. איש מאיתנו לא בחר להשתייך למעמד החדש והנורא הזה.
בהחלטות מהותיות הצוות האסטרטגי של המטה מציע ומייעץ, אבל המשפחות מחליטות. האחריות היא עלינו, בהצבעה שבה הרוב קובע והתהליך מייסר וקשה. לא מעט משפחות טוענות זמן רב שחייבים להחריף את הטון. אחרות אמרו שלחץ חריף בעד עסקה "מעלה את המחיר" של החטופים.
אחרי כל כך הרבה זמן, הדפוס לחבלה בעסקה על ידי ראש הממשלה נתניהו זועק לשמיים. באפריל טורפדה עסקה, כי לא יכלה להיות עסקה כאשר אנחנו "כפסע מהניצחון". אחר כך רפיח, עכשיו פילדלפי, בכל פעם העסקה מתרחקת שוב בגלל הטרפודים, והתוצאה: שישה חטופים מוצאים להורג. שלושה מהם היו צריכים כבר לחזור בשלב הראשון של העסקה.
מאז השבוע השני למלחמה אנחנו יודעים שיש הנחיה של חמאס להוציא להורג חטופים כדי למנוע מצה"ל לחלץ אותם – הם מפרסמים את זה בגלוי. לא אחת צעקנו שאנחנו מבקשים שלא ינסו לחלץ אף אחד, מהסיבה הזו בדיוק. אנחנו יודעים בוודאות שאחרי מבצעי חילוץ חלק מהחטופים סובלים מההשלכות של התסכול, הזעם והפחד של שומריהם. מבצעי חילוץ הם הימור מטורף שהיה יכול להימנע אם נתניהו, אשף המו"מ בעיני עצמו, היה מסוגל להערים על סינוואר ולהביא לעסקה אחראית.
שמונה חטופים חיים שוחררו במבצעים צבאיים, לעומת 105 חטופים שהוחזרו בעסקה. כן, כן – בעסקה! בזמן הזה, 27 חטופים שנכנסו לעזה בחיים, מצאו את מותם בשבי.
כולם בשביל 101
עצמו את העיניים ותהיו לרגע מיכל לובנוב, שילדה את הבן השני שלה ושל אלכס בזמן שהוא היה בשבי. היא ידעה שבעלה, הענק העדין, ישרוד את השבי. תסתכלו על הילדים והנכדים שלכם ותרגישו את הכאב שכרוך בהשתוקקות הפיזית שאבא שלהם יכיר אותם, יחבק אותם, ירים אותם. תחשבו על כל הפעמים שהיא דמיינה וחלמה שכל הסיוט הזה ייגמר והילד בכלל לא יזכור שזה קרה כי אבא שלו ייקח אותו לגן בבוקר. זה נגמר באבחה אחת, בירייה שגמרה אותו.
מה אתם הייתם עושים? לאן הייתם מתעלים את הזעם, חרדת המוות, את תחושת הבגידה הבלתי נתפסת? זהו זעם ערכי, בסיסי ואנושי, של אנשים שחרדים מהגרוע מכל. לחלקנו הגרוע מכל כבר קרה. השבוע התקבלה ההחלטה: אי-אפשר להמשיך כך יותר – כל הקווים כבר נחצו והזעם התפרץ ברחובות.
בתוך השינוי הזה, חלק מהמשפחות מלקות את עצמן על שלא פעלנו קודם על פי תחושות הבטן שהיו להן. פשוט האמנו למקבלי ההחלטות. השבוע האמונה הזו נסדקה לגמרי, אפילו אצל משפחות שהאמינו להם עד כה. משפחות אחרות חרדות שהציבור יפסיק לתמוך בנו בגלל הזיהוי כתנועת מחאה. אם דרישה להחזרת אזרחים שהופקרו הביתה היא מחאה – אז היא אם כל המחאות הצודקות שניהלו אזרחים בתולדות האנושות.
גם הציבור זעם ויצא בהמוניו לעמוד עם משפחות החטופים כתף אל כתף. מאות אלפים הגיעו לקריה – שכבר חודשים היא מוקד למחאת החטופים – ומאות אלפים זעקו בכל רחבי הארץ. אלה מספרים בלתי נתפסים, שמעידים בדיוק על מה שמראים הסקרים – קצה נפשנו, קצה נפשו של הרוב הגורף של העם.
אלימות אינה דרכנו ולעולם לא תהיה. מחאה אלימה היא מחאה לא יעילה, ואנחנו רוצים להחזיר חטופים הביתה. זכותנו לזעום ולמחות, אין לנו כל רצון להתנגשות עם כוחות הביטחון – גם הם רוצים את החטופים בבית.
אנחנו נמשיך, גם בשיח וגם בשאגה, לומר את הברור מאליו: חייבים להחזיר אותם הביתה, בעסקה, בהקדם. נעשה זאת עד שבלוף פילדלפי יתמסמס ונעשה זאת גם אם יומצאו מכשולים חדשים. אין שום אפשרות אחרת. אזרחי ישראל לא יסכימו לחרוץ את דין אהובינו למוות ואיתם – את החלום הציוני כולו.
נתראה ביום שבת בערב בשער בגין: אחד בשביל כולם, כולם בשביל 101.
אודי גורן הוא בן דודו של החטוף החלל טל חיימי ז"ל וראש דסק כנסת במטה משפחות החטופים
