אוטובוס היוצא לתל-אביב מגיע אל התחנה בצומת הגומא בגליל העליון. על החזית שלה מודבקות כרזות: "גיוס לכולם". בסמוך מיגונית נגד טילים. עליה האריה השואג של כפר גלעדי המפונה, זועק לשמיים, ולו לב קטן ושחור. לצידו גרפיטי: "בוא תראה איך הפקרת, בוא תראה", וגם: "התקווה מתה אחרונה" בכתב יד. האמירה הזו מזוהה עם נדב גולדשטיין מכפר עזה, שנרצח בביתו בזמן שהגן על בני משפחתו. עד מתי קיווה?
בנקודה שכוחת אל בצפון הנטוש מתאחדים הדימויים של הכאבים כולם: של הבריחה אל המרכז המוגן כשחבלי ארץ עצומים נטושים, של המיגונית שאמורה לספק הגנה אבל בעצם ממחישה את גודל המחדל, של היעדר הגיוס וההתגייסות - לצבא ובכלל. וגם של הצפון הזועק בדמות האריה החלוצי, ההפקרה הממשלתית והתחנונים לשברירי התקווה.
מי ישובו צפונה? עד מתי יינטשו אזרחים לנפשם? האם יש סיכוי לשוב אל רוח תל חי וגיבוריה? עוד לא אבדה תקוותנו.
