במשך שנים הזהירו בישראל מזרועות התמנון של איראן, שמניעות טרור ברחבי המזרח התיכון וגם מחוצה לו. סוד גלוי לכל הוא הברחות הנשק לארגוני הפרוקסי של טהרן, וישראל מצידה תקפה שוב ושוב משלוחים כאלה בסוריה ובעיראק בניסיון למנוע מהם להגיע אל היעד. אבל מאז שהחלה מלחמת חרבות ברזל, התברר כי חרף התקיפות הללו, נאלצת ישראל להתמודד עם שיגורי טילים וכטב"מים מעיראק ומתימן, עם נשק מדויק מלבנון, ועם אמצעי לחימה איראניים בעזה וביהודה ושומרון.
בבחינת צירי הברחות הנשק, הדבר הבולט ביותר הוא היצירתיות האיראנית: התחושה היא שבטהרן מוכנים ללכת על כל דבר, גם אם דמיוני, בתקווה שמשהו יצליח. "האיראנים, כמו כל דבר שהם עושים בחיים אפילו ברמה הפרטית, שולחים את הלחם לכל הכיוונים האפשריים", אומר בני סבטי, חוקר בתוכנית איראן של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. "בתוכנית הגרעין הם ניסו את כל השיטות כדי להגיע לחומרים הנכונים. אז אותו הדבר גם בטרור".
דני סיטרינוביץ, חוקר עמית בתוכנית איראן ב-INSS, ולשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר באמ"ן, מוסיף: "התפיסה האיראנית אומרת שבשביל להעביר אמצעי לחימה אני אשתמש בים, באוויר וביבשה. בכל הצורות האפשריות".
האמל"ח שאיראן מבריחה הוא מגוון, ומשתנה בין הזירות. ביהודה ושומרון, לפי סיטרינוביץ, הדגש הוא בעיקר על ניסיונות הברחה של מטענים, חומרי נפץ תקניים וידע לבנייתם. בניסיונות ההברחה לרצועה, מדובר בטילים "תקניים" לטווחים שונים ומערכות אמצעי לחימה מתקדמות (נ"ט וכדומה). לחיזבאללה, לחות'ים ולמיליציות בסוריה ועיראק מספקים האיראנים טילים מדויקים יותר וארוכי טווח, וגם כטב"מים - ובעיקר ידע שמאפשר להם ייצור עצמי. לא מעט מהנשק הזה הופנה מאז חודש אוקטובר לישראל.
על הברחות הנשק מאיראן אמונה יחידה 190 של כוח קודס של משמרות המהפכה, תחת יחידה 1800 שבראשה עמד בעבר חסן מהדווי - שחוסל בקונסוליה האיראנית בדמשק. "מטרתה היא להעביר אמצעי לחימה בכל דרך ובכל אמצעי", מסביר סיטרינוביץ. בדרך למטרה זו, האיראנים יודעים לנצל את השטחים המדבריים הרחבים של המזרח התיכון, את הים שמאפשר גישה נוחה לחלק מהמדינות, ובעיקר את העובדה שבחלק גדול מהיעדים שלהם שורר כאוס משטרי.
הנשק האיראני משחק תפקיד מרכזי במלחמת רוסיה–אוקראינה, אבל לא רק: זרועותיה הארוכות של איראן, עמוסות אמצעי הלחימה, מגיעות בעיקר לשלוחיה במדינות השונות - וגם לארגוני הטרור הפלסטיניים. בדרך לשם, עובר הנשק בדרך כלל במספר צירים מרכזיים.
הנתיבים שיוצרים את טבעת האש
כיום, ניתן למצוא נשק איראני אפקטיבי בעיקר בלבנון, עיראק, סוריה ותימן - אך גם בסודן, ירדן, יהודה ושומרון וכמובן רצועת עזה. הדרך למדינות השכנות לאיראן ומשם גם לחיזבאללה יחסית פשוטה: מדובר בציר פרוץ מאיראן לעיראק, משם לסוריה - ואז ללבנון, שלא מקשה על הברחת נשק. לפי סבטי, "הנתיב הזה מוקדש לחיזבאללה, זו הדרך הצפונית שהכי קלה להם. משטר אסד, גם האב וגם הבן, משתף פעולה. מאז מלחמת האזרחים בסוריה, הסורים השתעבדו לאיראנים ולחיזבאללה. אין באמת סוריה, היא מחוז באיראן".
עיראק וסוריה הן מדינות מרכזיות עבור איראן, הן מבחינת האחיזה שלה באזור והן מבחינת צירי ההברחות שלה. לא רק שפועלות בהן מיליציות פרו–איראניות שמקבלות הנחיות ואמצעי לחימה מאיראן, אלא שמשתי המדינות עובר הנשק ללבנון, לירדן - ומירדן גם ליהודה ושומרון. "בסוריה עצמה האיראנים חימשו את כל המיליציות שהשאירו שם במלחמת האזרחים", אומר סבטי. "כל הצבאות כביכול שהקימו עבור משטר אסד, הפאטמיון והזינביון, נשארו שם בסוריה. האיראנים מגבירים את השיטות שלהם. אין צבא אחד נגד ישראל, יש כמה צבאות. ריבוי נתיבים וריבוי גורמים".
גם לתימן הדרך של איראן יחסית פשוטה - מהים. אלא שבאזור הזה פועלים כוחות נוספים, בראשם הקואליציה שהקימה ארה"ב בתחילת מלחמת חרבות ברזל. הכוחות הללו מקשים על גישה למערב תימן, ולעיתים מצליחים לתפוס משלוחי נשק ורכיבים לייצור טילים שמיועדים לחות'ים. משלוחים כאלה נתפסו אמנם לאחרונה, אך פשיטות על כלי שיט בים האדום נעשו גם בשנים שלפני חרבות ברזל - וחשפו את העברת הנשק המסיבית מטהרן לצנעא, שסייעה לחות'ים במלחמת האזרחית. החות'ים, מצידם, הסתייעו בידע האיראני שצברו כדי לייצר כטב"מים וטילים גם בעצמם, ובכך הפחיתו את התלות ברפובליקה האיסלאמית.
הדרך לרצועת עזה
לאורך השנים היו ניסיונות איראניים רבים להעביר נשק ללבנון או לרצועת עזה גם באמצעות ספינות, ודווח על סיכולים של משלוחים כאלה. אחד מהסיפורים הזכורים ביותר הוא סיפורה של הספינה קארין A שנתפסה באינתיפאדה ב–2002, שבאמצעותה ניסו גורמים איראנים ופלסטינים להעביר לרשות הפלסטינית כמויות גדולות של כלי נשק מסוגים שונים. סיטרינוביץ מסביר כי לאיראן הייתה תוכנית להעביר אמצעי לחימה לעזה דרך הים, באמצעות מכלי ציפה מיוחדים שייאספו ליד החוף - ניסיון שכשל. לכן, חיפשו נתיבים אחרים להגיע לעזה, דרך אפריקה. סבטי אומר כי "הם מצאו תחנות שינוע כמו ג'יבוטי וסודאן, בשנים שהייתה ביחסים פחות טובים איתנו. כל מיני תחנות באפריקה שמהן יוכלו לשנע לסיני, ומסיני להעביר לעזה". את המעבר לרצועה עושים המבריחים או דרך מנהרות, שעוברות תחת ציר פילדלפי, או מעל הקרקע - כמו למשל דרך מעבר רפיח, או דרך מעבר סלאח א–דין.
בחודשים האחרונים נפוצו דיווחים על כטב"מים איראניים שמשמשים במלחמת האזרחים בסודן, וסיטרינוביץ אומר שחרף המגעים לנורמליזציה עם ישראל - שלא יצאו אל הפועל - זה לא מפתיע. "סודן הייתה בעבר מדינה מאוד חשובה בהעברה של יכולות ואמצעי לחימה לחמאס ברצועה", הוא אומר.
סודן, למעשה, היא מעין מחסן נשק איראני של טילים, כטב"מים ואמצעי לחימה נוספים. בדרך אליה, אומר סיטרינוביץ, עברו אמצעי הלחימה מאיראן גם בתימן.
ובימים שבהם עלה ציר פילדלפי לראש הכותרות בישראל, סבטי אומר כי בשלב מסוים האיראנים כבר לא היו צריכים להעביר נשק במנהרות לעזה - ופשוט העבירו לארגוני הטרור ידע. "כל המחרטות וכל הדברים ששמענו עליהם זה ידע איראני שהגיע לשם", מסביר סבטי. "ארגוני הטרור בנו מפעלים ועשו הכל לבד. כבר לא היה צריך את ההעברות האיראניות. חמאס הגיע לרמות גבוהות של ייצור, וייצור טוב. חמאס השתמש בידע האיראני כדי לייצר אמצעי לחימה מקומיים, טילים עד טווחים מסוימים, RPG ומטענים".
גם לפי סיטרינוביץ, הדבר הגדול שהאיראנים העבירו לעזה הוא לא אמצעי לחימה, אלא ידע. "אנשים יצאו מעזה דרך מצרים לאיראן, התאמנו באיראן וחזרו עם הידע", הוא אומר. "עם המידע הזה הם הצליחו להרכיב ממה שהיה ברצועת עזה את היכולות שלהם. בגלל הקושי הלוגיסטי להעביר, בטח אחרי שסודן נפלה, הרווח המרכזי היה הידע".
באוגוסט חשפה רשת "פוקס ניוז" מסמך שצה"ל תפס ברצועת עזה, שמפרט את תוכנית הפעולה של ארגון הטרור חמאס לפיתוח כוח אווירי של מצנחי רחיפה. לדברי סבטי, כל זה הוא חלק מהעברת הידע. לדבריו, "כבר לפני שנים התפרסמו ידיעות גלויות בפרסית, שלפיהן גורמים מחמאס הגיעו להתאמן באיראן על מצנחי הרחיפה הממונעים, שראינו בסופו של דבר ב–7 באוקטובר. הגיעו אנשים לאיראן, התאמנו, ואחרי שהידע נצבר - הידיעות האלה נעלמו כבר מהאתרים והידע כבר היה אצל חמאס. לא צריך כל הזמן לשלוח לאימונים. הם הבינו את השיטה, וצריך לזכור שהבטיחות גם לא בראש מעייניהם. הם מנסים".
ההברחות ליהודה ושומרון, ותפקיד ים המלח
נדגיש כי הדברים הללו נכתבים בתקופה מתוחה ונפיצה במיוחד ביהודה ושומרון, אחרי שורת פיגועי תופת ופיצוצי מטעני חבלה שזכורים רק מימי האינתיפאדה. עליית המדרגה הזו קשורה אמנם לאיראן (וגם לחיזבאללה), שכן טהרן מעדיפה שישראל תתעסק בטרור מבפנים ולא בה, אך טהרן היא לא הבעיה העיקרית של ישראל בגדה. "היא רק אחת הבעיות", אומר סיטרינוביץ. "בסופו של דבר, לא כל פעיל פתח או ג'יהאד עובד בשביל השיעים. הוא אולי משתמש באיראן, אבל אסור לבטל את הרקע הפלסטיני של האירוע. מאוד קל להגיד שהכול זה איראן - אך בסוף מי שבצע את הפיגועים הם פלסטינים שעושים זאת בשביל הנסיבות הפלסטיניות זה לא שהאיראנים חותרים להביא את השיעה לגדה ולייצא לשם את המהפכה, הם פשוט רוצים לייצר זירת מאבק רציפה מול ישראל. בסוף, גם לא כל מטען הוא איראני", הוא מדגיש. "לא צריך להאדיר אותם. יש מאמצים, אנחנו רואים טביעות אצבע, אבל זה לא בכל המקרים. הם דוחפים קדימה ולא תמיד מצליחים".
בנוסף, בדרך לגדה המערבית נתקלים האיראנים במכשול נוסף מלבד ישראל: הרשות הפלסטינית, שלא אוהבת את הנוכחות של טהרן, השותפה של יריביה. למרות זאת, אין לאיראנים כוונה לוותר. לכן, מסביר סיטרינוביץ, הם פונים לפתרונות יצירתיים כמו הכטב"ם - אך בעיקר על הקרקע.
לאחרונה הגבירו האיראנים את קצב ההברחות בנתיב הירדני, שמתודלק בכסף רב והופך פופולרי יותר ויותר. "השינוי המרכזי בשנים האחרונות הוא השימוש בתשתיות בירדן כדי להבריח אמל"ח מתקדם לגדה", אומר סיטרינוביץ. האיראנים, לדבריו, מזהים את הציר הזה כ"בטן הרכה" של ישראל, שכן "אין גדר, ויש תשתיות הברחה משמעותיות שאפשר להתלבש עליהן". לפי סבטי, "האיראנים מחפשים כל הזמן את המתנגדים למשטר ההאשמי כדי שיעברו את הגבול, שהוא מאוד ארוך ופרוץ".
יחד עם ההתקדמות ביכולת האיראנית להעביר ידע לארגוני הטרור, הציר הירדני מהווה איום משמעותי ויוצא דופן - ובמפתיע, גם התייבשות ים המלח משרתת אותו. "זה הפך את הדרך לדרך יבשתית", מסביר סבטי. "אף אחד לא ראה את זה פה אצלנו. ההתייבשות יוצרת חיבור שלא היה קיים, חיבור פרוץ. צריך להפעיל דמיון כדי לעלות על תוכניות כאלה, אבל האיראנים מדמיינים כל הזמן איך אפשר לנצל עוד פרצה. הם מדמיינים תרחישים שאף אחד לא דמיין. הם אוהבים לשבת ולחשוב מה יכול להשתבש ומה הם יעשו כשזה יקרה. הם מעבירים את הנשק, ואחרים עושים עבורם את העבודה - מה שנכון בכל הגזרות. המדבריות של המזרח התיכון מייצרת את הפוטנציאל של ההברחות".
בינתיים, נראה כי נוכחות איראנית בירדן כבר קיימת, ובישראל מכירים בכך שמדובר באירוע דרמטי - ושלא מוברחים רק אמצעי לחימה, אלא גם דברים שמוגדרים "מאפשרי טרור" - כמו כסף מזומן ישירות לארגונים ביהודה ושומרון. במלחמת חרבות ברזל התגברו המאמצים הללו, והם נחשבים במערכת הביטחון לדלק שמניע את הטרור במחנות הפליטים כמו נור א–שמס, ג'נין וקלקיליה - המבצע של צה"ל בצפון השומרון נועד גם כדי לסכל את החיבור בין כל האזורים.
המאמץ האיראני לפעול מגבול ירדן, לכל אורכו, חזק כמו המאמץ שלו לפעול מהגבול הסורי והלבנוני - אך בניגוד למצב בשתי השכנות מצפון, בירדן ניצבת מולו מדינה מתפקדת. ביוני האחרון, למשל פורסמו דיווחים שכוחות הביטחון הירדניים חשפו מחסני אמצעי לחימה בירדן. בדיווחים נטען כי האירוע קשור לאיראן ונועד לערער את היציבות בממלכה.
לפי סיטרינוביץ, "במשך שנים חיזבאללה ואיראן ניסו להוציא פיגועים מהגדה, זה לא דבר חדש. מה שחדש הוא היכולת להשתמש בירדן, דרך סוריה, כפלטפורמה להעברת אמצעי לחימה. מדובר באמל"ח איראני שמגיע מאיראן לסוריה, או כזה שנמצא בידי חיזבאללה ומועבר לידי ארגוני הטרור הפלסטיניים ביו"ש".
ציר ההברחה הזה, לדבריו, מתחזק מכמה סיבות - שלא נובעות רק מזיהוי הבטן הרכה ומהיחלשות הרשות הפלסטינית. למעשה, החדירות בגבול הירדני מצפון הולכת ומתעצמת בגלל השקעה גדולה יותר של הציר האיראני בניסיון למצוא דרכים לעבור. גאוגרפית, ישראל נקלעה למצב שבו ירדן וסודן הן המדינות היחידות שמונעות את הרציפות להעברת האמל"ח - ולכן אסור לה לאפשר להן ליפול לזרועות התמנון.
ההתנגדות באיראן: "לא לעזה ולא ללבנון"
סבטי מדגיש כי איראן מנסה להבריח במגוון שיטות גם כדי לבלבל - ומתוך האמונה ששיטה אחת לפחות תצליח, והנשק יגיע ליעדו. לכן, גם לוקח זמן לעלות על ההברחות. אבל, צריך לזכור שזו שיטה בזבזנית: לנסות הכול גם עולה כסף - והרבה - ואיראן בכלל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה. "יש באיראן הפסקות חשמל של 8-7 שעות ביום, כמו בלבנון", אומר סבטי. "וזה קורה בטהרן. לא באיזה כפר נידח".
לטענתו, "ברפובליקה האיסלאמית יש הפגנות תחת הסיסמה: 'לא לעזה ולא ללבנון, ליבי רק עם איראן'. זו סיסמה שקיימת כבר משנת 2009 ומעצבנת את המשטר. היא מייצגת את ההתנגדות לסיוע לכל המחבלים האלה, אבל המשטר בשלו - ואנשים שם עדיין פוחדים".
"הציבור לא אוהב את גורמי הטרור הזרים שמגיעים לאיראן, יש אפליה לטובה שלהם", מוסיף סבטי. "אבל מה יכול לעשות בן אדם בלי נשק? מתנגדים נורו, קיבלו מכות, נכלאו".
ולמרות זאת, סבטי בטוח: "הדרך להינצל מהמשטר האיראני היא רק לגרום שם לתסיסה או לפחות להחלשת המשטר. צריך שהם יהיו עסוקים בתוך עצמם, ולא בתוכנו. במקום לתקוף עם מטוסים ולעשות את השואו, היינו יכולים להשקיע בלעשות שם מהפכה".
בנוסף, אומר סבטי, ישראל צריכה למקד את סדר העדיפויות שלה במשטר הירדני. "זו מדינה עם צבא", הוא אומר. "אנחנו צריכים לדאוג אחד לשני באזור. אם ישראל לא רוצה להיות בצרה יותר גדולה היא צריכה לתת תשומת לב למה שקורה בירדן מבחינת המשטר, הקיום שלו והיציבות שלו. אנחנו תלויים אחד בשני, אחרת נהיה תלויים אחד ליד השני. אם ירדן נפגעת - ישראל נפגעת מיד אחר כך. אנחנו וירדן באותה הסירה".
