אושר // ארי ליברמן } אחוזת בית } 254 עמ'
אושר קרליבך, גיבור הרומן שלפנינו, כך מספר לנו בפתח הרומן המספר האירוני, המתערב במסופר, הפטפטן באופן כמעט-גוגולי, הולך למות היום, ביום זה ממש בו נפתח הרומן. אושר הוא ירושלמי בן 44, גרוש, העובד בחברת לוגיסטיקה. זה זמן מה סובל אושר ההיפוכונדר וירא המוות מילדותו מכאב ראש מוזר. הוא עשה בדיקות ובפתח הרומן, בפתח היום האחרון שלו, דוחק בו הנוירוכירורג שלו לבוא למרפאה ולקבל את תוצאות הבדיקות. אושר כמובן נלחץ, ומכאן מתחיל יום עמוס עלילה, הפתעות, צירופי מקרים, זיכרונות, מחשבות, סופים והתחלות. יום מלא חיים.
כמה מיצירות הספרות המודרניות הנערצות ביותר עוסקות באדם שחש שקיצו קרב, 'מותו של איוון איליץ'' ו'סוף דבר' בראשן, אבל 'אושר' שונה מהן. ראשית, הוא כתוב במפתח קומי, אקסצנטרי וגימיקי. הגימיקיות היא, כמובן, בראש ובראשונה הידיעה שנמסרת לנו, הקוראים, שזה יומו האחרון של הגיבור, ידיעה שהגיבור עצמו גם אוחז בה. הכיווץ הזה, שגם אינו לגמרי ריאליסטי (גם אדם שיודע שימיו ספורים אינו בטוח בוודאות באיזה יום ימות), משווה דוק לא לגמרי מציאותי לרומן. אבל הגימיקיות נוכחת בעוד היבטים של הרומן: שם הגיבור, למשל. או צירופי המקרים הלא-סבירים שקורים לו ביומו האחרון (או האחרון כביכול, הבה נאמר וניתן לקורא עתידי לגלות בעצמו אם התחזית שבפתח הרומן תתגשם בסופו). או, למשל, העובדה שאושר יזכה לשכב עם שלוש נשים שונות ביום זה. ואילו הקומיות והאקסצנטריות נובעות מכך שאושר וגם כמה מהדמויות המקיפות אותו הן דמויות חביבות וחביבות במוזרותן. אושר, למשל, הוא זמר יוצר מוכשר בארון ובאמתחתו כמה עשרות שירים מולחנים שלא חשף באוזני איש. מוזרה ומתוקה גם היא גרושתו, שירה, אישה אבודה, שחוזרת בתשובה ובשאלה וחוזר חלילה. או קרובת משפחתו דוברת הלדינו של אושר, דודה רוזה, שאושר נזכר איך כילד נאמה לו על הבלותם של החיים, במין גרסה מודרנית של קהלת ("אני, מלכה הייתי. העסקתי אנשים, אתה יודע כמה עבדו אצלי בחווה ליד סן סימון? אפילו פרות היו לי, כבשים, עזים [...] בסוף גם הגדולים גם הקטנים, גם החכמים גם הטיפשים, כולם אוכלים אותם בסוף התולעים").
אבל אני חושב שאופיו הקומי של 'אושר', ההבדל בינו לבין יצירות טרגיות או קורעות לב כמו 'מותו של איוון איליץ'' ו'סוף דבר', נובע אמנם גם מהבדלים שבמזג ובכישרון ספרותיים, אבל מצביע על דבר מה עמוק יותר ב"רוח התקופה" שלנו. בקצרה, 'אושר', הרומן והדמות, שלא כמו היצירות האחרות שהוזכרו, לא סבור שהמוות הוא דבר מה נורא כל כך ודווקא פוסע ברוך לעבר הלילה. תודעת המוות גם פוקחת את חייו של אושר להווה, במעין מיינדפולנס מרגיע ומאושר: "וציפינו שלשמע הבשורה הנוראה הזאת יתעלף אחינו אושר, או יספור עד אלף. ולא. דבר אחר קרה. לשמע הבשורה המרה שממנה חרד כל ימי חיי הבלו נפקחו עיניו. נפקחו עיניו והוא הביט בפרופסור שחם בשלווה גמורה — והבחין במשהו על קצה חוטמו של הנוירוכירורג: שלוש שערות קצרות ושחורות". מה שמשותף ל"בודהיזם" האופנתי שפוקד את אושר המתבונן כמו לראשונה בחייו בבתים, באבנים, בעצים, בשמיים, לערנותו להוויה שלכאורה מסמלת את הערכת הקיום, ולשלווה שיורדת עליו עם היוודע לו דבר מותו, הוא קבלת הדין שיש בשתי הגישות. אנחנו כבר לא בעידן 'האדם המורד' או 'האדם הפאוסטי'. 'אושר' מגלם כך את הניהיליזם "ההודי" שישתלט על המערב, כך ניסח וחשש ניטשה לפני 150 שנה. כלומר, האדם שחדל להאמין באל יחדל גם להאמין בערך חייו ולא יראה במוות קללה, ואף להפך, יבקש להמית בקרבו את החיוניות. "אני לא רק יודע שאני הולך למות, אני גם רוצה למות", אומר אושר באחד הרגעים ביום הארוך הזה.
אבל למרות העמדה המטפיזית המטרידה הזו (שמתקבלת כיום ללא מחאה כמבטאת את שיאה של העמקות והרוחניות בתקופתנו, אכן דקדנס, כפי שחזה ניטשה), ולמרות שהמזג הספרותי המעט-מוקצן של הרומן הופך אותו לקרוב ברוחו לרומן לבני הנעורים ולרומן של Telling — כלומר כזה שאומר בישירות את עמדותיו במקום להמחיש אותן (אגב, "טלינג" אינו דבר פסול כשלעצמו כשיש לך דבר מה מסעיר לומר) — העובדה הפשוטה החותכת היא, שנהניתי רוב הזמן מהקריאה ועקבתי בעניין אחרי יומו של אושר. יש כאן כאמור דמויות אקסצנטריות מתוקות; יש הפתעות עלילתיות קטנות כגדולות; יש דמות מספר בעלת אופי וחדוות סיפור; יש את ירושלים העכשווית על שלל אוכלוסיותיה ואמונותיהן השונות, שנוכחת כאן באופן מלבב; יש הומור (הנה דיאלוג כמו-גששי: "'אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נשמע לא משהו'. 'הכל מצוין'. 'אתה משקר לי'. 'להפך'. 'להפך מה? אני משקרת לך?'"); יש סוף מפתיע; יש מיומנויות ספרותיות קטנות אך מהנות: חידות קטנות שמתפענחות בלי אומר במרוצת הטקסט או עובדה משנית אחת הנחרזת בעצמה במרחק כמה עשרות עמודים.
יש חיוּת ספרותית ברומן אשר בעצם מנוגדת לעמדה הרעיונית המשלימה עם המוות שמבטא הרומן בחלקים אחרים. •
