החיבור מתחיל כבר בטיסה. כשהקרקע נשמטת הכל משתחרר. כל אחד מספר מה הביא אותו לכאן. יש מי שרק רוצים לנוח או להתנתק מהמציאות המדממת, יש מי שחולמים על ריסטארט. ובתוך כל אלה יש אותם, את אלה שחזרו מעזה. מילואימניקים שהגיעו, לבד או עם בני הזוג, לריטריט קצר, פסק זמן בתנועה המתמשכת בין החזית לעורף, ועל הדרך מקווים לחזק קצת את הזוגיות שסופגת את הרסיסים וההדף במלחמה הארוכה.
45 דקות אורכת הדרך משדה התעופה הקטן בפאפוס ליער הסודי, אבל התחושה היא שבכלל לא יצאנו מהארץ, פשוט קפצנו ליערות הכרמל. רק שכאן לא תמצאו תנועה ערה של מטוסי קרב בשמיים, אין אזעקות ואף שמורת טבע לא נשרפה בעקבות נפילת כטב"ם.
כבר בכניסה למתחם, הבנוי כמתבקש משמו בלב יער קפריסאי ירוק, בין עצי תפוז ובריכות, מבינים למה זכה לכינוי היער הקסום. הריזורט, שהוקם על ידי יוני כהנא, אירח מתחילת המלחמה שורדי נובה, משפחות שכולות ואלמנות. הפעם, בריטריט המיועד למילואימניקים, המטרה היא לאפשר להם לחזור הביתה. גם בלב. או כמו שמסבירה נעמה, העובדת הסוציאלית הקלינית ומנחת הקבוצות: "לעבור ממודל של אחים לנשק למודל של זוגיות".
אריאל גולזרי (27) ושון עמר (28), שנחים בפינת הישיבה הצופה לכפר הסמוך מיליו, מפטרלים עדיין על קו התפר העדין הזה, בין הצבא לאזרחות. הם בני זוג שהוקפצו למילואים בתחילת אוקטובר, אריאל ליחידת המודיעין שבה שירתה בסדיר ושון לחטיבה 55. הוא בעל עסק לבניית אתרים והיא סטודנטית למשפטים. הם עברו לגור יחד ביישוב אירוס חודשים ספורים לפני המלחמה.
"את מוצאת את עצמך פתאום לבד בבית, ואומרת: 'רגע, למה עזבתי בכלל את ההורים?'” מספרת אריאל, “בכל זאת, עברתי לגור עם בן הזוג שלי ולא עם עצמי. גם כשנפגשנו, לא היה פשוט. הייתה פעם שהוא הגיע לאיזה אפטרון, יצאנו לדייט במסעדה. רציתי לשתות איזה קוקטייל או כוס יין, אבל הוא לא הרגיש בנוח ואמר לי: 'לא מתאים, בואי נלך'".
שון: "היה מאתגר לעשות את ההפרדה בין מה שראיתי בעוטף לבין החופשות בבית. זה הרגיש לי קצת תלוש. כאילו, לפני שבועיים-שלושה ראית מלא גופות, חילצת משפחות מבתים, ופתאום אתה יושב בבר או בבית קפה. זה מעבר מאוד קיצוני".
היה גם כעס על האנשים שממשיכים את החיים כרגיל?
"אתה אומר, 'וואלה זה לא סבבה, כולם יושבים פה נהנים ואני אחרי רבע השעה הזאת חוזר להילחם'. תחושה של 'בוא'נה, חבר'ה, יש מלחמה בחוץ'. זה לא שאני באמת מאשים אותם, כי זה גם נתן דרייב. בכל יציאה הייתי נושם, מתאפס ואומר לעצמי שבשביל זה אני נלחם. אם הם לא ימשיכו לחיות פה, זה אומר שאתה לא עשית את העבודה שלך כמו שצריך".
קורן חן, סטודנט להנדסת מזון בן 27, סמ"פ במילואים בחיל השריון, מבין מצוין את התחושות הסותרות. "הרבה חיילים אומרים שהם שמחו לחזור משדה הקרב ולראות אנשים יושבים בבתי קפה ונהנים. גם אני שמחתי, אבל זה גם היה לי קשה".
בכלל, הוא מודה, יש הרבה בדידות ובלבול בדרישה מהמילואימניק לזגזג בקלילות בין עזה לקניון עזריאלי. "זו מלחמה בלתי פוסקת. ברגע שאתה מתעסק בלקחת חיים, בפחד, במוות, היומיום מרגיש סתמי. מה הטעם בכלל ללכת לעבודה או לסופר, לעמוד בתור לדואר? הכל מתגמד".
למה זה קורה, בעצם?
"בעיקר כי אתה לא מוצא תכלית ביומיום. הייתי אדם מאוד עסוק לפני, תמיד הייתה לי סיבה להמשיך לרוץ. אני לא יודע להגיד למה אני קצת יותר נגטיבי ממה שהייתי, יותר צר עין. הרגשתי שלילי, שאני שונא את כל מי שלא חווה איתי את אותם דברים. כולל אנשים מאוד קרובים אליי".
אז למי פונים?
"לאנשים הטובים בטנק או בפלוגה. כל מה שעשינו בקו האחרון הוא סשנים אינסופיים של הזדהות, של לנרמל כל התנהגות שחווית בחודשים של בין לבין ולהבין שאתה בחברה טובה. שאתה לא היחיד שמרגיש מנוכר, אתה לא היחיד שמרגיש מנותק".
× × ×
הלו"ז עמוס, אבל גמיש. בין הליכות ביער, יוגה, אימוני ספורט והרצאות, מתקיימים לא פחות מארבעה מעגלי שיח כדי לעזור למילואימניקים להרגיש פחות לבד, לשתף, להקשיב. אבל גם בין השיתוף להקשבה, מתברר, קיים לפעמים מתח סמוי.
אופיר דרזיה (25), בת הזוג של קורן ומילואימניקית בעצמה ששירתה כמ"פ בגדוד 858 ועברה לשרת בקריה, מספרת שגם מאחורי שאלה תמימה כמו מה המצב, יכול להסתתר מטען רגשי. "לפעמים קורן עונה 'הכל טוב', למרות שאני יודעת שלא הכל טוב וצריכה לחלוב ממנו את המידע. ולפעמים גם אני רוצה לשתף”, היא אומרת. “בסבב האחרון היו לילות שלא נרדמתי מהסטרס, ואת צריכה לבחור האם את משתפת במה שעברת או שאת מכילה מה שהוא חווה? זו כל הזמן מלחמה על איזונים".
ואת משתפת, בכל זאת?
"כן, אני גם מפילה עליו. היום אני במקום שאני לא מתביישת להגיד שגם לי קשה עם זה שכל פעם הוא הולך, וחוזר, והולך וחוזר".
נועה ונעמה, שתיהן עובדות סוציאליות קליניות, פסיכותרפיסטיות ומנחות קבוצות, מעבירות את הסדנה הזוגית ביער. את הקרדיט הן חולקות עם הטבע הפסטורלי מסביב. נעמה: "כשאת שולחת זוג עם איזו שאלה למחשבה והם הולכים לטייל ברחבי היער, משהו פה מאיץ את התהליך שאני לא בטוחה שהיה קורה במקום אחר. באמת, אני אומרת את זה בצניעות רבה - אנחנו עושים מעט וקורה הרבה, באופן מוחלט. זה היער הקסום".
מה המטרה שלכן בסדנה הזאת?
נועה: "להחזיר אותם, באופן עדין והדרגתי, למשפחה, לזוגיות, לחיים, למציאות".
אצל שון, שנפצע באורח אנוש במהלך השירות בצוות חוד (הראשון שנכנס לשדה הקרב – מ”ד), האתגר היה מורכב יותר. ב-10 בדצמבר הוא חזר עם חבריו מפעילות בעזה, ושמח לגלות שהגיעו מכתבים מבנות הזוג, כולל מכתב מאריאל. "כל אחד תפס לו פינה בבית שהיינו בו, התחבר רגע למכתב, חלק כבר התחילו לענות. אבל בגלל שהחושך ירד, והיה קשה לכתוב, המפקד שלי ואני אמרנו, 'נקום בבוקר, נצא לפעילות, נחזור ונכתוב'".
זה לא קרה. "יצאנו בחמש בבוקר, התקדמנו לעבר היעד, עלינו על סוללת העפר ופרסנו יישור קו", הוא משחזר. "המפקד אמר 'מכת אש' ותוך כדי שאנחנו נותנים מכת אש, נפתחת לעברנו מכת אש בחזרה. אני חוטף כדור לאזור הפנים, נכנס לי מימין ויוצא לי מצד שמאל. נופל על הרצפה, מאבד הכרה".
אריאל קיבלה את ההודעה ב-8:07 בבוקר, מאבא של שון. "אני עונה בבהלה, הוא אומר לי ששון נפצע והוא בסורוקה. בדרך אני מתפללת לקדוש ברוך הוא, 'בבקשה, קח לו רגל, קח לו יד, קח לו את שתי הרגליים, קח לו את שתי הידיים... רק לא הגרוע מכל'".
האתגר הזוגי האמיתי, הם מספרים, התחיל אחרי ששון הועבר מטיפול נמרץ לשיקום. "בהתחלה זה היה מאוד-מאוד צמוד, היא והמשפחה ישנו איתי ועשו עליי משמרות", אומר שון. "באיזשהו שלב אמרתי, 'חבר'ה, תחזרו לחיים, הכל בסדר. אני לא צריך שתהיו איתי מהבוקר עד הערב'".
אריאל: "אני מוצאת את עצמי מג'נגלת בין מילואים, לעבודה, ללימודים, לביקורים בבית החולים. ובנוסף, שון לא אכל במשך חצי שנה, אז גם לא יכולתי לאכול איתו או מולו".
שון: "הכדור ריסק לי את כל אזור הלסת לגמרי ושבר לי את ארובת העין, אז הוזנתי רק דרך צינורית בבטן. חזרתי לאכול רק לפני חודשיים וקצת. הייתי גם על המון תרופות, עם המון כאבים, מה שגורם לך להיות חסר סבלנות. זה משפיע גם בפן האינטימי. לנשק אותה הכאיב לי בפה, להתחבק הפחיד אותה, בגלל הצינורית בבטן. עם הזמן התחלנו לפתח נהלים חדשים. למשל, נוהל שלישי דייט: בכל יום שלישי הייתי יוצא מבית החולים לכמה שעות והיינו הולכים לסרט".
אריאל: "כן היו דייטים, אבל זו לא זוגיות נורמלית. כשהייתי בתקופת מבחנים הוא היה מרגיש לבד ואומר לי, 'למה את לא מגיעה לבקר יותר?' ו’את כמו כולם’. כן, הייתה גם תקופה של כעס ותסכול. הלחץ מאוד גדול. יש הורים, יש חברים, אבל יש גם בת זוג שסופגת. שבוע לפני הניתוח שלו בלסת הוא לא ישן בבית, בהמלצת פסיכולוגית, כי מערכת היחסים עלתה על שרטון".
שון: "היו סיטואציות שהתבאסתי שהיא כן מגיעה, לא מגיעה, וזה יצר הרבה מתיחות וריבים ותחושת אכזבה ממנה. מצד שני אני אומר לעצמי, 'אוקיי, אולי היא הקיאה כבר את בית החולים הזה ולא רוצה לראות אותו'. היום אני מבין את זה. אז, זה היה לי קשה. בסוף אתה יושב בבית החולים, רוב הזמן עם עצמך, מחובר לתרופות, לא אוכל, ובא לך להתפוצץ על כל העולם".
אריאל: "זו באמת אחת הסיבות שבאנו לפה. כשני מילואימניקים שחוו משבר, ידענו שאנחנו רוצים להתמקד בזוגיות שלנו ובהחלמה מהכאוס שחווינו".
שון: "באנו לפה נקיים. אני היום שון חדש לגמרי. יש מבחינתי את החיים לפני ואחרי. אז צריך להתנהג כמו במערכת יחסים חדשה. ואנחנו מרגישים שכאן זה מתאפשר".
× × ×
בארוחת שישי, אף אחד לא יושב לבד. כולם מתקבצים סביב השולחנות, צעירים ומבוגרים, חילונים וחרדים. חדר האוכל כשר, והתפריט על טהרת הדגים ומוצרי החלב, כדי שכולם ירגישו בנוח.
אבל החלות שממתינות על השולחן הן גם התזכורת למה שהפך לאחרונה לאחד הריטואלים המקובלים של בנות הזוג שמחכות לשובו של האהוב מעזה. מאמינות או לא, מספרות אריאל ואופיר, כולן מפרישות חלה. לשות את הבצק, קולעות לצמות ומתפללות שיחזור בשלום.
אריאל: "אני אדם מסורתי אבל לייט, ופתאום, מצאתי את עצמי עושה הפרשת חלה על דעת עצמי מתוך כוונת לב אמיתית. זה לא פשוט, עם כל ההלוויות בחדשות וההותר לפרסום והטלפונים מקפיצי הלב האלה. ביני לבין עצמי, הייתי מקשיבה לפעמים להספדים של בנות זוג, ועד כמה שזה נשמע אבסורד, ממש אומרת לעצמי, 'התחברתי למה שהיא אמרה, אני אזכור את זה למקרה שחס וחלילה אצטרך להספיד אותו'. כי היא שם, המחשבה הזאת. אבל זה רק למאית השנייה ואז אני מיד אומרת לעצמי, 'מה פתאום? אני אכין את החלה הזאת והוא יאכל ממנה'".
אופיר: "אני לא אדם מאמין, אבל גם אני עשיתי הפרשת חלה פעם ראשונה. אומרים שכשאת לשה את הבצק צריך לבקש דברים בלב, ואני זוכרת שביקשתי שיחזור בריא בגוף ובנפש. וחזרתי על זה, ‘גם בנפש’".
קורן: "אני חושב שאנחנו כזוג בסיטואציה מאוד ייחודית, כי הכרנו רק חודש וחצי לפני המלחמה. מצד שני, העובדה ששנינו יצאנו למילואים ביחד די הצילה אותנו. אם צד אחד היה בעורף, לא היינו שורדים את זה".
אופיר: "התקופה הזאת הייתה מורכבת גם כי יום אחרי שקורן נכנס לעזה איבדנו קרוב משפחה, את עמרי בן שחר ז"ל".
קורן: "אתה גם כל הזמן תלוי באוויר. סיימנו פרק בפרוזדור נצרים באמצע ינואר, והיינו אמורים להשתחרר ב-31. ואז הפילו עלינו את הבשורה שאנחנו נשארים עוד חודש וחצי, ועוברים לחאן-יונס. שמעתי את זה דרך אמא שלי בכלל, דיברנו בטלפון ואז היא אומרת לי שכל האמהות ובנות הזוג בגדוד קיבלו את ההודעה מהמג"ד".
אופיר, איך הרגשת כשקיבלת את ההודעה שהוא נשאר בעזה?
"מצד אחד את יודעת שאת צריכה לתמוך בבן אדם, מצד שני, את כבר לא מסוגלת. אחרי הנפילה של עמרי, כשהמוות מקבל שם ופנים, התחושה היא שזה מתקרב אליך לדלת. ההודעה הזאת שברה אותי. אני זוכרת שדיברנו איזה שעה וחצי בטלפון, מצד אחד אני מנסה לחזק אותו שהכל טוב ו’תעשו מה שאתם צריכים’ ו’אני גאה בכם’, ושנייה אחרי זה מתחילה לבכות בהיסטריה ואומרת לו: ‘אולי תגידו למ"פ שאתם כבר לא מסוגלים להישאר’. רציתי אותו בבית. כבר היית שם, כבר נתת את החלק שלך. די, הגיע התור של מישהו אחר".
למרות הכל, שניהם מצליחים גם למצוא את נקודות האור. “כמה שהערכתי את קורן לפני, היום אני מעריכה אותו הרבה יותר”, היא אומרת. “גם ראיתי אותו עם הפלוגה שלו. הוא סוחף אחריו אנשים. זה גרם לי להבין כמה ערכים יש בו וכמה זה הבן אדם שאני רוצה איתי בחיים. מה שראיתי ממנו בשירות גרם חד-משמעית לזה שתוך חצי שנה כבר עברנו לגור יחד”.
יוני כהנא, בעלי היער הסודי, מסביר שהאורחים שמגיעים לכאן מהארץ חווים סוג של נפילת מתח. “יש לנו את הטבע, את המטפלים, את התמיכה, את המעטפת שאוספת את כל החלקים בפנים ועוזרת לך לפגוש את עצמך, להתחבר לנקודה הפנימית שלך בתהליך קצר, מהיר”.
איך זה משפיע על המילואימניקים?
“יש לנו את הזכות הכי גדולה, לעשות את זה עם המילואימניקים שהם אנשים כמוני וכמוך, שגויסו בהפתעה והשאירו בני זוג ומשפחה מאחור, ובעצם חוו חוויה טראומטית מטורפת. מאיבוד חברים, עד פציעה פיזית, או נפשית, כך שחזרה משדה הקרב הביתה היא בעייתית. אנחנו בעצם נותנים להם מענה של טרנספורמציה – בין עזה לבית יש את היער הסודי. זה עושה כל כך טוב לתת טיפה לכאלה שנתנו, ללוחמים שנתנו לנו בלי לחשוב פעמיים”.
קורן מודה שלמרות החשדנות המוקדמת, הופתע לטובה. “באתי סקפטי, ואכלתי את הלקרדה ביג-טיים. המקום הזה באמת מנגיש לך כלים ייחודיים שקשה לרכוש בסביבה מתוחה. אני חושב שהמעלה הכי גדולה כאן, עבור ישראלים, זאת השלווה”.
× × ×
לאביגדור (34) ולרחלי (28) אחיטוב, זמרים, יוצרים ונגנים, הייתה שלווה בלי הגבלה. הם עברו לקפריסין לפני קצת יותר משנה, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, ומנגנים מאז כאן, ביער הסודי. ובכל זאת, שניהם ויתרו בלי להסס על כל הרוגע לטובת הגנת המדינה. "ב-7 באוקטובר היינו פה, ניגנו פה לישראלים שנמצאים פה", מספר אביגדור. "זה לא שהתקשרו אליי מהצבא, אבל הפלוגה שלי גויסה כבר בשבת, ואני רואה שהחבר'ה מתייצבים, אז היה לי ברור שאני מצטרף. בגלל שאני מפקד טנק שמאוד קרוב למ"פ, הוא גם אמר שחשוב שאגיע.
"יצאנו לארץ בטיסת חילוץ, עם עוד 17 חיילי מילואים. למחרת כבר עברתי ב’כלי זמר’ וקניתי רמקול נייד כי ידעתי שאני צריך גם לנגן לחברים במילואים, ומשם נסעתי לצאלים והתארגנו לכניסה לעזה. בינתיים ניגנתי לחברים, הופעתי עם אביתר בנאי. הרמנו את המורל".
רחלי, תמכת בהחלטה שלו לטוס לישראל?
"בעצם, אביגדור לא קיבל צו 8, כי מי שנמצא בחו"ל לא חייב לחזור. אבל הוא ממש התייסר. מבחינתו, לא הייתה שאלה בעצם, היינו ארוזים ומוכנים לטוס בשנייה שהשבת יצאה".
אביגדור: "היא החליטה לטוס איתי".
רחלי: "שלושה חודשים, כשאביגדור היה בעזה, הסתובבתי בארץ בין משפחה וחברות והייתי מאוד תלושה. פשוט דאגתי לו כל הזמן".
אביגדור: "גם כשיצאתי להפוגות, היה קשה. אני זוכר את האפטר הראשון, היא בכתה לאורך כל האפטר. ואחרי שיצאתי מעזה, לא הצלחתי לדבר הרבה עם רחלי. כאילו, לא דיברתי בכלל, רק על הצבא".
רחלי: "אביגדור חזר די הלום קרב. הוא חווה אירוע של שני טילי נ"ט שהתפוצצו שני מטר מהפנים שלו ברצועה, וניצל בנס. נפגשנו כמה ימים אחרי זה, בחנוכה, ואני זוכרת שהוא היה מאוד מרוחק ומנותק, ולא דיבר עם אף אחד. עשינו הדלקת נרות והוא הצליח לתקשר רק עם חברה שלי, שהיא מדריכת שריון. הוא היה מאוד מנותק באותה תקופה. אני זוכרת אותו מסתובב ומחפש צלפים על הגגות".
ואיך את מגיבה?
"היה לי ברור שאני צריכה להיות שם בשבילו. שאלתי אותו כל הזמן מה הוא צריך, מה הוא רוצה. הוא בחר לטוס לקפריסין, לנגן, ואז התחילה ההתמודדות שלנו כאן. גם לחזור לעבודה, גם לחזור לביחד שלנו ולגלות זוגיות חדשה. אביגדור אחר, רחלי אחרת, עם אחר".
ד”ר יורם בן יהודה, פסיכולוג קליני, מי שמשמש במלחמה כמפקד מלש”ע (גדוד בריאות הנפש ‑ מ”ד), מסביר שהנתק הזה, בין בני זוג, אם לא יטופל, עלול ללכת ולהסלים. “לכל אחד יש איזה בית פנימי שנבנה מההורים שלו, מהביטחון שלו במדינה, מהביטחון שלו בבן הזוג. אנחנו חיים היום בבית שנחטף, חולל, נשרף, כולנו באיזשהו אופן הומלסים, לאחר שפגעו בבית הפנימי הזה. זה פוגע גם בזוגיות. אישה שיושבת ומחכה וחרדה לבן הזוג שלה, ובן זוג שעסוק כולו במילואים והמיר את המשפחה שיש לו במשפחה של חברים ואחוות לוחמים. בני זוג שיוצאים לאפטר, מרגישים לא נוח בבית ורוצים לחזור ל’בית’ שלהם בעזה”.
למה נוצר הנתק הזה?
“אלו תהליכים שבהם בן הזוג לא יכול לספר מה קרה, כי הוא חושב שהיא לא תבין או כי הוא לא רוצה להכביד, והיא לא שומעת, וצומח איזשהו ניכור ביניהם שהולך וגדל. היא לא מבינה מי האיש הזה שמסתובב לה בבית, והוא לא מבין מה הוא עושה שם”.
מתוך המקום הזה נוצר שיתוף פעולה בין מכון דרכים (מכון לפסיכותרפיה ולפסיכולוגיה שימושית – מ”ד) שהקים בן יהודה, לבין היער הסודי בקפריסין, בהובלת תהילה בוכריס, גם היא עובדת סוציאלית קלינית. משיתוף הפעולה נולדה סדנה זוגית לחיילי ולחיילות מילואים, שבה יוכלו לעבד את חוויותיהם ולקבל כלים כדי לבנות את ביתם מחדש.
גם אביגדור מספר שהיה לו קל יותר לתקשר עם חבריו למילואים. “עכשיו כבר לא, אבל בהתחלה כן, לגמרי. עם כל מילואימניק שהייתי פוגש אחרי שחזרתי, הייתי יושב לדבר מלא זמן. אני זוכר שכשהיינו רבים, אני מתפדח לספר, הייתי אומר לה לפעמים בצורה מרושעת, 'היית בכלל אמורה לשבת עליי שבעה, הייתי אמור למות'. זה קשוח לשמוע, אבל באמת התכוונתי לזה, שהיא לא מעריכה את מה שיש לה כשהיא רבה איתי עכשיו. את זה שאני בכלל בחיים. ואז אתה יושב עם הורים שכולים, שבאירוע דומה הנ"ט התקדם עוד שני מטר וגמר את הילד שלהם, ומתבייש להם מול העיניים".
רחלי: "כשאביגדור היה במילואים היינו שולחים אחד לשני שירים, כשהיינו יכולים. יום אחד הוא שלח לי שיר שהוא כתב: 'יש סיכוי שנמות, חברים, יש סיכוי שנמות, אבל אנחנו לוחמים של אור'. זה היה מטלטל מאוד, רגשית".
מפחיד.
"בעוד פחות משבוע הוא שוב מתגייס למילואים ואני שוב נכנסת למוד של השיר הזה. זה גלים-גלים של חרדות שמגיעות ואין איך להתמודד איתן, אלא אם עוברים דרך הכאב. הבנתי שאפשר להרגיש את הפחד והכאב, שכל הזמן ברחתי מהם. ברגע שהסכמתי לחוות את זה, יצאתי למקום חדש".
× × ×
בשבת בערב, בתחילת החודש, אנשים היו עוד מנותקים מהטלפון, אבל בראשון בבוקר המציאות הישראלית הכואבת מצליחה לנפץ את השלווה הזמנית, עם הידיעה ששישה חטופים נרצחו בשבי וגופותיהם חולצו. ברגע אחד הניתוק הופך להכרה במציאות שממנה החליטו לברוח קצת. עם החדשות האלה, גם השיחות הופכות לגועשות יותר והפוליטיקה תופסת את מקום השקט.
רגע לפני שיוצאים לשדה התעופה, כשכולם מתחילים לדבר על ההפגנות, קורן מבקש להגיד משהו אחרון. "בשמי ובשם כל מערך המילואים, המתמרן לפחות, חשוב לי להגיד שהרבה מאוד מאיתנו רוצים תקופת צינון. ובשביל שדבר כזה יתאפשר אנשים צריכים להבין את גודל השעה. חייבים עכשיו עוד אנשים. אנחנו, המילואימניקים, עייפים, ואני חושב שהגיע הזמן לכל מי שעדיין לא תרם, ויש לו את היכולת, שיחשוב על זה. ויש מיליון תפקידים לעשות שלא כרוכים בלרוץ אל האש, אבל יהיו עולם ומלואו עבור האנשים שלא מוותרים ולא ויתרו, וגם אני לא אוותר. אעשה מילואים עד גיל 45. אבל אנחנו צריכים רגע של הפוגה, אני והחיילים שלי.
"אז מי שיש לו את האופציה - קחו את היוזמה, כי כל ספק-קריאה, כל התחממות קטנה שמתרחשת במדינה הטרופה שלנו על בסיס שבועי, מקפיצה לך את הלב על מאתיים, ואתה לא יודע איך להכיל את זה ואיך לעשות שוב את הסוויץ' הזה. וזה הורג, הסוויץ' הורג".
