במחצית השנייה, כשהבלגים עברו לגור אצלנו ברחבה - פרסו מזרונים, התקינו ציליות, בישלו קפה על גזייה והריצו צ'יזבטים על הנבחרת מולם, זאת שמכשילה צל שחקנים ותורמת פנדלים - אפשר היה להסכים: נס לא יהיה פה. לפחות לא מול הבלגים.
מה כן היה? מאמן חדש, טורניר חדש, מחלות ישנות. כי אנחנו יכולים להפתיע עם הנעת כדור מאחור, שנראית יעילה לפרקים - רק לכאורה ורק לפרקים - או עם מערך שמאפשר להגיח מהאגפים, אבל בסוף, כמו באותו לופ שהכדורגל הישראלי כלוא בו חיים שלמים, נקבל את הכאפה בסוף המחצית הראשונה, או לכל המאוחר עם תחילת המחצית השנייה; ובסוף, בבליץ של חמש דקות, כל מגדל הקוביות היפה שבנינו יקרוס; ובסוף ניראה מבולבלים וחסרי אונים; ובסוף נעזור ליריבה יותר משהיא תעזור לעצמה, נבשל לה יותר משתבשל לעצמה, נעשה מדה בריינה יותר כוכב ממה שהוא נראה יורו שלם.
יש גם בשורה מהמשחק הזה. רן בן-שמעון הציג דרך משלו והבהיר שהוא בא לבנות, לנסות. ותוך כדי התנער מהקונספציות הישנות. כי הנה, ערן זהבי, שהסערות סביבו בנבחרת גברו בשנים האחרונות על התועלת המקצועית, לא היה בשיח; ואלי דסה מצא את עצמו מחוץ להרכב, ואותו דבר דור פרץ; ועל הדשא רץ מגן שמאלי שהיית צריך גוגל כדי להבין מיהו; ובכלל, בניגוד לנבחרות קודמות, לא היה שם אף שחקן שאמרת לעצמך - לא ייאמן שהוא עדיין כאן.
זה לא אומר שאלו ששיחקו היו מספיק טובים. וזה לא אומר שהמערך של בן-שמעון היה חף מטעויות. כי למרות שלושת הבלמים היינו חדירים מדי, ספק אם חמישה בלמים היו מספיקים. ואם כבר מגינים תוקפים, למה לא רוי רביבו? ולמה כן שגיב יחזקאל שדהר ודהר ודהר קדימה, ובמחצית השנייה נשאר בלי אוויר לפעולות הגנתיות פשוטות?
שלא לדבר על הנעת הכדור מהשוער. אז נכון, בכדורגל של היום לא מעיפים למעלה. אין בזה כבוד ולא יעילות. אבל כשאתה מניע רע כל כך, מול נבחרת לוחצת, עוד פחות יעיל לאבד באזור הרחבה. אי-שפיות זה לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, אמר איינשטיין. אז בן-שמעון ניסה לעשות אחרת. ועדיין, קיבלנו אותן תוצאות.
