בימים שבהם הילדים שלנו הם לא רק פליטי מלחמה אלא פליטי מערכת החינוך, והיסטוריה לומדים מהמתחולל מחוץ לחלון, וגיאוגרפיה מהמפות המצוירות של ביבי, ותנ"ך מהפנטזיות של בן גביר - ב-yes דוקו וב-yesVOD העלו סרט שמתעד שנת לימודים בטוקיו. "להפוך ליפני", קוראים לו.
אז כן, אתם יכולים לשבת לראות את הדוקו וללמוד על היפנים הצייתנים והכל, אין בעיה, תיהנו, אחלה יפנים, באמת, אבל בשורה התחתונה, רק אומר שזה סרט של מלח גס על הפצעים.
"להפוך ליפני" זה לא סרט עם עלילה או עם גיבורים שקורה איתם משהו. סך הכל תיעוד של שנה בציקאדו, בית ספר יסודי ציבורי בטוקיו, בשנת 2021, ימי הקורונה, תוך ליווי ילדים בכיתות א' ו-ו'. תיעוד יבש כזה של סדרי בית הספר, וקצת מההווי. פה מורים, שם נהלים. אדיבות, ניקיון, מרחב אישי, טקסים, דברים כאלה. ואיכשהו זה מספיק. הפרטים היבשים מספיקים.
כי בבית ספר ביפן יש לוקר לנעליים. ותלמידים שתפקידם לעבור ולתת ציון לסדר של הנעליים. ויש לילדים כובע אחיד צהוב. או אדום. ובחדר האוכל שומעים רק את נקישות מקלות האכילה. ובכריזה נשמע קול סמכותי שמזכיר "לשטוף ידיים", "לאכול בשקט", עד שיש צפצוף לסיום הארוחה.
ואצלנו? עזבו לוקר נעליים, שנת הלימודים נפתחה כשלרבים מתלמידי הצפון, וגם הדרום, אלו שחיים על מזוודות, לא ברור עד הרגע האחרון איפה לומדים, כאילו פיזית. וכמה מהחברים שפתחו איתם את השנה שעברה יהיו הפעם. ובכלל, מי העלים את הילדות שלהם, ולאן.
בחזרה לבית הספר ביפן. התלמידים שם, כמה מוזר, לא זורקים קובבות נייר טואלט שנדבקות לתקרה, ואז נופלות על המורה. הם כן מתרגלים בבית את נשיאת מגש האוכל בצורה יציבה. ומתאמנים על איך עונים כשקוראים בשמם, ואיך מצביעים בשיעור. הזרוע ישרה, מוצמדת לאוזן. ואת המנון בית הספר הם מתבקשים לשיר בלב. והם קדים קידה. והכל מנוהל כל כך, ומוקפד, ומוגדר. אין יד מקרה בכלום.
אצלנו הדבר היחיד שאין בו יד מקרה זו השביתה שבאה אחרי הקיץ. כל ילד יודע שתגיע במועדה. כמו הנחליאלי. בעניין הזה הם סומכים בעיניים עצומות על רן ארז, יו"ר, ועל יואב קיש, שר, ועל נתניהו, ההוא שלא אחראי - שתחתם אפילו שנת הלימודים החשובה בתולדות ישראל, שנת העוגן בעת מלחמה, לא נפתחה בתיכונים.
צריך להבהיר: לא הכל מושלם שם, בבית הספר הציבורי ביפן. עין ישראלית תזהה ברגע שעמום תבניתיות חונקת, דיכוי יצירתיות, חרדת הישגים. באחת הסצנות רואים ילד מתאמן בלי סוף בקפיצה על דלגית כדי להרשים את המורה. או ילדה שבוכה בלי סוף כי פישלה בשיעור מוזיקה. ובכלל, במקום לחנך ילדים, מתכנתים אותם. מעצבים אותם כאזרחים יפנים רצויים. אבל גם מלמדים ערכים והתנהלות וכלים לחיים.
בישראל, בהיעדר מדינה מתפקדת, מציאות הכאוס היא שמלמדת. ומבהירה לתיכוניסטים שלנו, גם בלי שאף מורה יסביר, שהם יצטרכו להסתדר לבד, לרכוש השכלה לבד, להתבגר לבד - ואולי יום אחד, אם ירצו שיהיה פה אחרת, לשנות את המדינה לבד.
בקטנה
ברור, יודעים, אלה ימים של רטרו. ושל געגועים לישראל הישנה והטובה. אבל להחזיר את "מה הבעיה, קחו סנו"? הלו, הלכנו צעד אחד יותר מדי.
