את ה-FOMO שחווים אחרים, אני מרגיש בתור FOWIM – Fear of what I've missed – פחד ממה שהחמצתי בעבר. לא הפחד מכך שכולם רואים עכשיו סדרה חמה שאני מפסיד. התרבות הישראלית של העשורים הראשונים למדינה היא זו שמרתקת אותי; תרבות שלא חוויתי בכלל, מהצ'יזבטרון ועד השידורים בשחור-לבן של שנות ה-70. אלו אוצרות שמדגדג לי לגלות.
פעם שידורי הלילה של ערוץ 1 סגרו את הפינה הזו, ועכשיו מגיעה התגלית הגדולה והסודית מדי – רדיוס נוסטלגי: 96.3fm, תחנת הבת של רדיוס, שלא קולטים מחוץ למרכז, למרבה הצער. 24 שעות ביממה, ללא פרסומות או חדשות, של מוזיקה שחורגת הרבה מעבר למיינסטרימיות ולחזרתיות של "שבת עברית" הוותיקה והאהובה ב- 103fm. השיטה: שלושה-ארבעה שירים בעברית על כל שיר לועזי אחד, והמבחר הוא תענוג בלתי נגמר של שליפות הזויות ונפלאות. העבריים מתרכזים רובם בשנות ה-60 עד ה-80, עם כמות ניכרת של יהורם גאון ועפרה חזה וגם כמות חריגה של אבי טולדנו ומיכל טל; הלועזיים הם מסוגת אלביס-טום ג'ונס-פול אנקה לצד קלאסיקות בצרפתית, בספרדית ובאיטלקית.
מדגם מייצג מהשבועיים האחרונים של להיטי התקופה שלא היה לי מושג עליהם, ורק שזאם עזר לזהות: "פונדק האהבה" של אפי וייס, "זרם המעיין" של עליזה גבאי, "שונרא" הביזארי של תמי ספיבק מתוך המופע "הלוך הלכה החבריא". אבל היופי האמיתי הוא שלא הכל טוב: אי-אפשר לגלות עתיקות איכותיות כאלה בלי שיהיו כמה שירים איומים בדרך, וטוב שכך, כי תרבות צריך להכיר על כל גווניה.
הבונוס הבלתי צפוי: בעלי התחנה, דוד בן בסט, פריק של מוזיקה עברית, משלב מדי פעם שירים של עצמו. יש מי שיסבול נואשות מהתחנה הזו, אבל כל מי שנדלק לו עכשיו אור קטן בראש, לא יתחרט לשנייה ויפסיק להאזין לכל שידור אחר.
