בזמן שהדיון האם נכון או לא נכון לשדר ריאליטי בזמן כזה נמשך, המעמד של סדרות עלילתיות נמצא בסוג של סטטוס קוו. רובן לכל הפחות צולמו לפני 7 באוקטובר, חלקן כבר היו מוכנות ורק חיכו על המדף. ברגע הנוכחי הסדרות משמשות מעין קפיצה במנהרת הזמן לחיים הקודמים שלנו ולתמימות המתוקה שהייתה בנו רק לפני שנה. אבל בצפייה ב'המפקדת', שעונתה החדשה משודרת כרגע בכאן 11, קורה משהו אחר.
מאז עלתה, 'המפקדת' נראית ועושה קולות של קומדיה מצחיקה, אבל בסוף היא תמיד צובטת, ומהצביטות האלו הכואבות, שאחר כך משאירות אדום למשך שעות. בדיוק כמו ש'אפס ביחסי אנוש' עשתה קודם, 'המפקדת' מצביעה על תחלואי הצבא, הזלזול בנשים, ההיררכיה לשם היררכיה, הרדיפה אחרי הדרגות לשם הדרגות, העצלות, הישנוניות, ההתעסקות בזוטות. אמנם כל אלו מתרחשים בבסיס שכוח-אל ולא ביחידת דובדבן, אבל אפשר להבין איך אלו היסודות שעליהם הכל נבנה.
גם בעונה השלישית, נועה המפקדת (אלונה סער הנפלאה) מנסה ללכת ישר, לעשות את הדבר הנכון, אבל שוב ושוב מגלה שהרצפה עקומה. רק שהיום, אחרי 7 באוקטובר, היא כבר לא רק נועה והיא לא מנסה להילחם רק בפגיעות מיניות בין חיילים או בטוסטר שבמחסן הציוד; נועה היא גם נעמה לוי, לירי אלבג, אגם ברגר, רוני אשל, וכל החיילות שלנו שניסו לעשות את התפקיד שלהן בצורה הכי טובה ובסוף הופקרו תוך שהן נלחמות על החיים שלהן ושלנו.
'המפקדת' לכאורה שייכת לימים אחרים אבל בפועל מדובר בפריקוול של המציאות, שמראה איך הגענו לנקודה שאנחנו נמצאים בה היום. כבר אי-אפשר להסתכל על 'המפקדת' רק כקומדיה, אפילו לא כדרמה, אלא אולי כהתחלה של התשובה לשאלה איפה צה"ל היה ב-7 באוקטובר.
