בשיר "זה כל מה שיש" תימצת עלי מוהר את חברו יוני רכטר במילים "כיסא, פסנתר, פסנתרן". 35 שנה אחרי השיר ההוא, ולכאורה, מעט מאוד השתנה אצל רכטר. קו מחבר עובר מ"התכוונות", אלבום הבכורה היפהפה שלו מ-1979, לחדש והמקסים שלו, "כל זמן שיהיה"; קו שמשורטט לאור המילים של מוהר. על עטיפת הראשון מצולם המוזיקאי מהגב כשהוא יושב ליד הפסנתר; על החדש הוא מונצח מהצד, באותה התכוונות נטולת פומפוזיות.
אלבומים של רכטר מגיעים במשורה, בערך אחד בעשור. כשמוסיפים לספירה את שיתופי הפעולה שלו ואת פסי הקול שהלחין, מתקבל גוף עבודות מגוון של אחד המוזיקאים המוכשרים שנכנסו פה לאולפן.
רכטר, שהושפע לא מעט מסטילי דן ("40:06" של גידי גוב הוא הדוגמה הראשונה שעולה), יודע כיצד אלבום צריך להישמע, ו"כל זמן שיהיה" נשמע מעולה. במהלך ההאזנה לרבים מ-14 השירים עולה תחושה שהפסנתרן הוותיק הצליח להתמקם עם הסטיינווי שלו בין הרמקולים בחדר המוזיקה שלך, ושהרסיטל שהוא מנגן נועד רק לך. ברגעים שבהם הנגנים שסביבו מצטרפים בעדינות, מדובר בחגיגה.
למוזיקאים בעלי הומור שעשו דרך, מותר לצטט את עצמם. רכטר עושה זאת, למשל, ב"לא תמיד", שבו הוא משלב חצי מהלך מ"דמעות של מלאכים", כשהוא חוזר עם חברי "זהו זה!" ל"בלעדייך" ואפילו ב"הנסיך הגדול" שכתב יהונתן גפן ומרפרר באופן מתבקש ל"הנסיך הקטן", שהלחין שם-טוב לוי. גם הקאבר הג'אזי שלו עם אלי דג'יברי ל"בואי לאילת" של נורית הירש הוא רגע יפה.
ב"הרגע שבו אני מנגן" החותם שר רכטר למילותיו של דן מינסטר, שאותו רגע "הוא חידה לא פתורה, והוא סוד". לחידה שהיא המוזיקה של רכטר אין פתרון גם בתום כמה האזנות ל"כל זמן שיהיה". במקום לנסות לענות עליה, מוטב להתפעל ממנה פעם נוספת.
